בגיל 55 ארקדי דוכין הולך למחוזות מוזיקליים חדשים לגמרי: עולם ההיפ הופ. כחלק מההתנסות החדשה הוא אימץ לעצמו שם במה חדש, Sugar Pain, ומשחרר שיר ראשון ששמו "הבטחות" מתוך אלבום חדש שבדרך.
"כל חיי המקצועיים אני אוהב להיות מאותגר ולהמציא את עצמי מחדש", אומר דוכין בתשובה לשאלה מה לו ולהיפ הופ. "בכיבוש של סגנון חדש יש סוג של חיות שאני חווה, זה כמו להחליף דם.
"להיפ הופ הגעתי אחרי שנגעתי ברוק, בדאנס, במוזיקה ים־תיכונית. עשיתי קברט כשעשיתי את האלבום של ויסוצקי, עשיתי מוזיקה רוחנית כשעשיתי אלבום קבליסטי, רדיו בלה בלה היה אלבום פסיכודלי שמספר סיפור, עשיתי אלבומים לילדים. "להיפ הופ הגעתי קודם כל כי אני מאוד אוהב את הסגנון הזה. הוא לשים מילים עם משמעות, להגיד משהו. זה שילוב נהדר שאפשר גם להגיד וגם לרקוד. זה מדהים כי אנחנו נמצאים בעידן שלא כולם רוצים לשמוע משהו משמעותי. ברגע שהדלת הזאת תיסגר - אנחנו נדבר בשפת אימוג'י. אני במשא ומתן מתקדם לעשות סרט דוקו שילווה את התהליך של הוצאת האלבום".
אתה מתכוון לאמץ גם את הצד האופנתי של ההיפ הופ?
"אני אעשה את זה אבל לא בצורה מצחיקה. אני מנצל את הראיון הזה לבקש מיוצרים של בגדי היפ הופ שיעשו גם למידה שלי. אני מזמין מחו"ל בגדים עם אימג'ים של ראפרים שאני אוהב. היום היפ הופ זה יכול להיות גם טריינינג עם נעלי אדידס וחולצה רגילה".
אילו ראפרים אתה אוהב לשמוע?
"ההיפ הופ שלי מושפע בעיקר מהיפ הופ רוסי, כי הסצנה שם מהפכנית. הם רוקסטארים וממלאים היום אצטדיונים. בארץ אני אוהב מאוד את טונה, נאצ'י נצ', פלד, כהן ומושון, וגם סטטיק ובן־אל. יש בהיפ הופ מלא זרמים".
וכמו ראפר שמכבד את עצמו, בחרת שם במה. למה Sugar Pain?
"כי צמחתי מכאבי סוכר. עם כל המצוקות שלי והשמחות שלי ברחתי לסם הנוראי הזה שנקרא סוכר. זה שימח אותי הרבה פעמים וגם הרס לי את החיים".
אתה מאמין שהקהל של ארקדי דוכין יקבל את ארקדי כאמן היפ הופ?
"כן. אני חושב שהקהל יעריך את זה שאמן בגיל 55 לא מפחד להעז ולעשות דברים. אם הרדיו והתקשורת יאהבו את זה - אני אשמח".