לפני שלוש שנים, בסוף שבוע סוער וקפוא, ביקרתי בדירתו של רובי נמדר בניו יורק, על גדות נהר ההדסון. באותה שנה זכה הרומן פרי עטו, "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן), בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס - ושנינו היינו אופטימיים; אני הגשתי את הדוקטורט שלי בספרות השוואתית שבועות אחדים מוקדם יותר, וחנכתי את הבלוג שלי, "תיבת פנדורה", שבו אני כותבת על ספרות ואמנות. רובי, יליד ירושלים, היה מופתע לטובה מהפתיחות של ועדת הפרס שהחליטה, בפעם הראשונה, להעניק את הפרס לסופר שאינו חי בישראל.
בתקופה שבה יצא הספר לאור בעברית היה נמדר מעורב בשערוריה אינטלקטואלית שהתעוררה עקב התבטאויותיו של א.ב. יהושוע כנגד סופרים יהודים שיוצרים מחוץ לישראל. יהושוע טען שסופרים אלה אינם מבינים את משמעותה של המהפיכה הציונית. נמדר טען שעמדתו של יהושוע מיושנת ומגוחכת ואף כינה אותו "בריון".
"הבית אשר נחרב" מציג גיבור יהודי אמריקני, פרופסור אנדרו כהן, מהאינטלקטואלים שאינם מסוגלים לנשום בטבעיות מחוץ לעיר ניו יורק. כהן עובר משבר פסיכוטי באמצע החיים. המשבר האישי של כהן שזור במשבר קוסמי שנגרם בשל חטא פעוט לכאורה שביצע הכהן הגדול במקדש בירושלים לפני אלפיים שנה בקירוב.
למרות שהרומן מציע תיקון משמעותי בחזית האישית והקוסמית כאחת, תיקון זה אין משמעותו תקומה מחודשת של בית המקדש או שיבה של אנדרו, הכהן הגולה, לציון. ביחס לעובדה זו ציין נמדר בשיחתנו: "הרומן שכתבתי אינו מניפסט אנטי-ציוני. אני בהחלט מאמין בחשיבות הפרוייקט הציוני ובמרכזיות של ישראל לתרבות העברית. אבל אני גם מאמין שעכשיו, לאחר שהמרכז הישראלי כבר הוקם, אנחנו לא יכולים להמשיך לחשוב שכל היהודים חייבים לחיות בישראל. אני סבור שהציונות המדינית הצליחה מעל ומעבר לציפיות. בדיוק בגלל זה אנחנו יכולים עכשיו להתפנות להגשמת החזון האחד העמי, ולהפוך את מדינת ישראל למרכז רוחני".
מקומה הפיזי של הספרות
שלוש שנים אחרי שיחתנו הראשונה, ואחרי שהרומן של נמדר פורסם באנגלית בתרגומו המופתי של הלל הלקין, שבתי לשוחח עם נמדר ולבדוק מה השתנה מאז שיחתנו הראשונה. המניע לשיחה, לצד צאת הספר באנגלית, היה השיח הישראלי ההולך ומקצין והשלכותיו כלפי סופרים עבריים מחוץ לישראל, וכן השתתפותו של נמדר בפסטיבל "היום השביעי: ספרות ישראלית 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים", שנערך בסוף 2017 בניו יורק, ושאותו יזם וניהל המתרגם והעורך חנן אלשטיין. הפסטיבל הופק על ידי מחלקת התרבות של המרכז 14th Street Y, בשיתוף מחלקת התרבות של הקונסוליה הישראלית בניו יורק ומועצת הספר היהודי.
שירלי סלע לבבי: אחרי שזכית בפרס ספיר התכנסה ועדת הפרס שנית והחליטה שהפרס יוגבל מעתה למועמדים תושבי ישראל בלבד. האם אתה עדיין אופטימי כמו בשיחתנו הראשונה?
רובי נמדר: "הידיעה על הגבלת המועמדים לפרס ומניעתו מיוצרים שאינם חיים בישראל היתה טראומטית עבורי, למרות שלי, באופן אישי, הפרס כבר אינו רלבנטי. ועדיין, בטוח הארוך, אין לי ספק שהתרבות העברית הרב לאומית תגבור על שומרי הסף שלה.
(The Ruined House (Harper
שס"ל: עמדתך לגבי מקומה הפיזי והרוחני של הספרות העברית מנוגדת לאידיאולוגיה הציונית של א.ב. יהושוע. הניגוד הזה קשור גם לזיקה שלך למסורת היהודית, בניגוד לעמדה החילונית (לפחות לכאורה) של רוב הסופרים המרכזיים בישראל כיום. מצד אחד אתה בקי במקורות היהודיים, ומאידך אתה מסתובב בלבוש מודרני ולא מקפיד על כל תרי"ג מצוות. אתה לומד קבלה וזוהר, לצד ספרות ישראלית מודרנית ומפגין בקיאות בתרבות המערבית. אתה מגדיר את עצמך כאמריקאי יהודי-ישראלי; מסורתי, אבל לא דתי. איפה מעמידה אותך הזהות המעורבת שלך ביחס לספרות הישראלית המודרנית? האם אתה מציע חלופה לכתיבה הישראלית החילונית?
ר"נ: אני אכן שונה מרוב הסופרים הישראלים. אני לא חלק מז'אנר עכשוי כלשהו. אני חלק משיח היסטורי רחב יותר שכולל את התנ"ך, את המשנה, את התלמוד, את ההלכה, האגדה והמדרש. אני מאמין שכל מי שכותב פרוזה בעברית חייב להכיר את המקורות האלה. זה לא קשור לדת, אלא לתיבת התהודה התרבותית של הספרות העברית. אני לא ביקורתי כלפי סופרים עבריים אחרים. למעשה, אם אתה בוחן את הסופרים העבריים הגדולים אתה רואה שכולם מכירים את הקאנון היהודי ומושפעים ממנו. אבל התרבות הישראלית לקחה את הפרוייקט ההומניסטי של החילון רחוק מדי, ועקרה את התרבות העברית משורשיה. אני מנסה לתקן את העיוות הזה ביצירה שלי.
שס"ל: פן נוסף בזהות החלופית שלך ובסדר היום התרבותי שלך הוא החזון של הספרות העברית התפוצתית. ועדיין, רעיון החיים בתפוצה או בגולה נתפס במסורת היהודית, ולא רק בחשיבה הציונית, כתוצאה של חורבן החיים השלמים במולדת. מה החויה האישית שלך כסופר עברי שחי בתפוצה? האם החיים מחוץ לישראל עדיין נראים כעונש אלוהי בעידן האינטרנט והמדיה החברתית?
ר"נ: אין ספק שהמדיה החברתית שינתה את חוויית החיים בתפוצה. פייסבוק הוא כיום מקום לא פחות מברודוויי. אולי אפילו יותר. עבורי, פייסבוק הוא מרכז הקהילה שלי. כתוצאה מכך, כל המשמעות של הגירה השתנתה. לכן ישראל לא צריכה לפחוד מפני "ירידה". אנשים שחיים מחוץ לישראל מעורבים כיום במה שקורה בישראל. השיחה שלנו עכשיו מכוונת לתל אביב הרבה יותר מאשר לניו יורק. אני לא מאמין שהחיים הישראלים בתפוצה יכולים להמשיך בלי קשר למולדת הישראלית. המרכז הוא ישראל.
"ועדיין, לחיים בתפוצה אין כיום אותה משמעות שהיתה להם בילדותי. כשהייתי ילד הגבולות בין ישראל והתפוצה היו כמעט בלתי עבירים. או שחיית בישראל, או שניתקת את קשריך עם חברים ובני משפחה, ועברת למקום אחר. עד היום דמעות עולות בעיני כשאני נזכר איך אמי הייתה קוראת לי את המכתבים שהגיעו מאמה, שנשארה באיראן. "תראה", היא היתה אומרת לי, "הכתב מטושטש מהדמעות של אמי", ואז היא היתה מתחילה לבכות, ואני אחריה.
שס"ל: אז החיים בניו יורק כיום הרבה פחות טראגיים. ועדיין, אני מניחה שגם היום יש מחיר להגירה.
ר"נ: ההגירה היום קלה יותר. הטיסות זולות יותר, והמדיה החברתית מספקת אמצעי תקשורת מצויינים. עדיין, הבנות שלי לא רואות את הורי כפי שהייתי רוצה שיראו אותם. העברית שלהן מצוינת, אבל זו עברית אמריקנית. הן כנראה לא יוכלו לקרוא את הרומן שלי בעברית, לא יוכלו לקרוא את התנ"ך בעברית ולא יוכלו לקרוא את עגנון במקור.
גרסה של האחדות האלוהית
ואכן, האזכור של עגנון אינו מקרי במקרה של נמדר. עגנון הוא הסופר היהודי ביותר מבין הסופרים העבריים, והציוני ביותר מבין הסופרים היהודיים, עמדה תרבותית דומה מאוד לזו של נמדר. נקודת דמיון חשובה נוספת בין שני הסופרים היא עיסוקם ברעיון הקבלי של התיקון הן במישור האישי והן במישור הלאומי והקוסמי. הסיפור הקבלי מתאר את בריאת העולם כתוצאה של שבירת הכלים בשל עוצמת החדירה של האור האלוהי לתוכם. לפי הקוסמולוגיה הזאת, העולם בו אנו חיים הוא גירסה ירודה של האחדות האלוהית. עולם זה מלא בניצוצות ובשברים, והוא יבוא על תיקונו רק כשאלה יחזרו למקורם האלוהי. הקוסמולוגיה הקבלית התפתחה אחרי גירוש ספרד במאה ה 15 והיא בו בזמן סיפור גלותה של השכינה, וסיפורו של גירוש ספרד ושל הגלות היהודית בכלל.
רעיון התיקון מרכזי לרומן "הבית אשר נחרב" בשתי הרמות: אנדרו כהן, הכהן של האקדמיה האמריקאית הליברלית גולה ממקומו המרכזי בחוגי האינטלקטואלים הניו יורקים, בעוד שהרס המקדש בירושלים מתואר ברומן כתוצאה של חטאים שביצע הכהן הגדול.
שס"ל: רעיון התיקון נראה לי רלבנטי היום יותר מתמיד. עליית הימין הלבן בארה"ב לוותה בגל של אנטישמיות, איסלמופוביה ושנאת מיעוטים. העולם נראה שבור יותר מאי פעם. בהקשר הזה הרומן שלך מציע לקוראיו, ולא רק ליהודים שביניהם, את מושג התיקון. איך אפשר, אם כן, להביא תיקון לעולם לפי הרומן שלך?
ר"נ: הרומן שכתבתי הוא אמנם סיפור מוסר יהודי, אבל לא מהסוג הפשטני. הוא מציג חטאים מורכבים ותיקונים מורכבים. הגיבור הוא גם מתנשא, גם אנוכי וגם קצת מתרשל בתחומים מסוימים. לכן התיקון אינו פשוט ושלם, והם לא חיו בעושר ואושר עד היום הזה. הסיפור הפסבדו-הסטורי שבתוך הרומן בנוי על התפיסה הקבלית הקדם-מודרנית הרואה בחטא הקטן ביותר עילה אפשרית לחורבן עולמי. בסיפור הזה, הכהן הגדול פוגע בכבודו של כהן זוטר במחשבותיו בלבד, אפילו לא בגלוי, וזו הסיבה לחורבן ולגלות. אבל השאלה החשובה ביותר קשורה לקוראים שלי ולטרנספורמציה התרבותית או לתיקון שאני רוצה שיחוו כתוצאה מקריאת הרומן. אני מאמין שהקוראים שלי גם הם התרשלו מבחינה תרבותית. כשכתבתי את הרומן דליתי זכרון תרבותי עמוק מהעבר. רציתי שהקוראים יעברו פירוק מנטלי ותרבותי שבעקבותיו יגלו מחדש רבדים עמוקים בזהותם.
מבט לפסל החירות ולנהר ההדסון (צילום: משה שי)
שס"ל: אני מבינה את דבריך, אבל אני רואה בהם פוטנציאל מסוכן: הם יכולים להיות בסיס לאידיאולוגיה משיחית או סתם להצהרות פלגניות בסגנון "קבוצה זו או אחרת שכחה איך להיות יהודים".
ר"נ: אני מדבר פה על משהו גדול יותר משמאל וימין. אני מדבר על תחזוק עמוק של זהות; על להיות חלק מהתרבות המודרנית תוך קשב לעבר הרחוק. אני שואל האם הזהות המודרנית חייבת לבוא על חשבון הקשר לעבר. בחיי הפרטיים אני עושה את הפשרה הבורגנית המקובלת: זיקה עמוקה לתרבות היהודית תוך חיים מודרניים פתוחים. ברומן אני הרבה יותר רדיקלי. הרומן יוצר התנגשות אלימה בין המודרנה לתרבות שהספקנו לשכוח; בין חיי היום יום לזכרון קמאי, מסוכן ומאיים.
"אני חושב הרבה לאחרונה על המכתב המפורסם שכתב פרנץ רוזנצוייג לגרשון שולם. במכתב הזה הוא מדבר על הפוטנציאל הנפיץ של החייאת השפה העברית מחשש שהיא תהפוך לגולם שקם על יוצרו. כאמן אני רוצה להקים את הגולם הזה מרבצו. אני רוצה להציע רעידת אדמה תרבותית ולא פתרונות בורגניים. ברומן הזכרון העמוק מתפרץ וכמעט מפרק את הגיבור לגורמים, ואז נעלם. אולי הוא עוד יחזור בעתיד כלשהו.
שס"ל: שלוש שנים אחרי שיחתנו הראשונה שנינו פחות אופטימיים ממה שהיינו. כשאתה מתבונן היום מחלון דירתך אל הנוף הפראי של נהר ההדסון המושלג, אתה משלים עם הבחירה לחיות בניו יורק? אתה מתגעגע לירושלים? אתה חושב לפעמים על זה שאולי תמות על גדות ההדסון, הרחק מהמולדת ומעיר הולדתך?
ר"נ: הנהר הזה מאוד משמעותי עבורי. בגלל זה הוא מוזכר הרבה פעמים ברומן. הוא מסמל עבורי את היופי, הטוהר והניכור של החיים בגולה. גדלתי בנוף השחון של ירושלים, במקום שבו המים מעטים. אין דבר זר לי יותר מנהר. אפילו המילה "נהר" מרגשת אותי. זו מילה מיסטית, זוהרית. כשחיפשנו דירה בניו יורק רציתי דירה עם נוף לנהר. עכשיו, כשאני מתבונן בו, אני מרגיש את האמביוולנטיות שלי כלפי החיים בגולה: אני מתגעגע לירושלים, אבל אני בהחלט יכול לראות את עצמי יושב בכורסה שלי עם כוס יין ביד, מביט בנהר, שומט את הכוס ומת.
***
העובדה שנמדר מביים את סצינת מותו כאילו היא לקוחה מ"הסנדק" של מריו פוזו עוררה בי מחשבות על ניכור יחסי והיטמעות הדרגתית. הסופר הישראלי הגולה כבר יכול לראות את עצמו כמהגר איטלקי, מה שאומר שהוא כבר מקומי למחצה, כמו המהגרים האיטלקים באמריקה. המבטא הזר עדיין ניכר בדיבורו, אבל האגלית שלו עשירה וזורמת; הוא מביט בנהר מבעד לחלונו, אבל חלק ממנו כבר שוחה בתוכו.
הריאיון מתפרסם באדיבות המראיינת ו-LABA Journal, מגזין של ״לאבה: מעבדה לתרבות יהודית״, הפועלת במסגרת Street Y 14th בניו יורק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו