הם היו חמשת החיילים היחידים שירדו מהצוללת אח"י דקר, רגע לפני שהפליגה מאנגליה לישראל, וכשבועיים לפני שעקבותיה נעלמו ב־25 בינואר 1968. ללא סיבה מיוחדת, הועברו החמישה יחד לצוללת אח"י דולפין, שרכישתה נחשבה באותם ימים לסוד כמוס, ויצאה בדרכה ארצה זמן קצר אחרי הדקר.
50 שנה עברו מאז טביעת הדקר - שהפכה לטראומה לאומית - ורק השבוע, ביוזמת "שישבת" ורגע לפני טקס הזיכרון להרוגי האסון, שנערך ביום שלישי, התיישבו החמישה לראשונה בהרכב מלא סביב שולחן אחד. קצין המכונות אברהם בן זאב (זבו), החשמלאי כרמל אברהם, מפעיל הסונאר מאיר טל, המכונאי ישראל רוזן (שרול) ומפעיל המכ"ם יהושע שורש, ששימש גם הגאי.
למעט יהושע, נהגה הרביעייה להיפגש בטקסי יום הזיכרון לצוללת או במשט ההנצחה השנתי. לעיתים גם התכנסו חלקם בביתו של כרמל בקיסריה, כדי להעלות זיכרונות מתקופת הצבא. בשנים הראשונות עוד תהו היכן נמצא שורש - החייל שהיה צעיר מהם במעט, אולם אחר כך ויתרו. הוא לא הגיע לשום אירוע שהתקיים בחיל הים, ולא עמד מול משפחות 69 הצוללנים ואנשי הצוות שאבדו בלב ים. נראה היה כי תחושת שותפות הגורל פסחה עליו.
יהושע לא שש להסביר מדוע נעתר במפתיע לפגוש את החברים שאיתם בילה כמעט שנה בתוך גוף מתכת חזק ואימתני. אולי זהו מרחק הזמן, ההתפכחות, ההשלמה או הרצון להתמודד.
ביום ראשון השבוע התכנסו החמישה בחוף קיסריה, תחת גשם שוטף. הם חצו כבר את גיל 70, כולם הקימו משפחות והם סבים לנכדים. אבל הסערה מעל לא העיבה על החיבור ההיסטורי. זבו ניצח בהתרגשות על האיחוד, וידו חבקה קלות את כתפו של יהושע. שרול לחץ בחום את ידו, ואילו מאיר וכרמל הביטו בו בהפתעה והתקשו לזהות את החייל שהיה אז כבן 20. יהושע שמר על פנים חתומות, מדי פעם חייך במבוכה. רק לאחר כמה שעות, כשישבו בפינת האוכל בביתו של כרמל, וצלחותיהם עמוסות בגבינות ובסלט טרי, נראה היה כי ההיררכיה בין הרב"ט לשעבר לארבעת אנשי הקבע מתפוגגת לאיטה.
"אל תשכחו שהחברים שלי היו הליבה של הדקר", יהושע ספק מסביר ספק מתנצל. "איתם עשיתי טירונות, קורס צוללן וגם את ההכנות להבאת הצוללת לישראל. ברגע אחד, כל החוויות שלי איתם התאדו. הייתם בכירים ממני, שהיתם לפעמים יחד, ואחרי הטביעה לי לא היה עם מי לדבר. המחשבה שאגיע לטקס הזיכרון מדי שנה ואהפוך לעדות חיה עבור ההורים השכולים, היא משהו שלא יכולתי לשאת".
• • •
ביתו של כרמל מהווה תפאורה תואמת למפגש. בכניסה לחצר תלוי שלט "מצפה הימים", משום שהבית הוא אחד הבודדים בקיסריה שנהנה מתצפית ישירה לים. בסלון מתנוסס אוסף מרשים של מצפנים ושעוני צוללות ישנים, ובסמוך להם לוח עץ עם צינור מתכת חלוד. זהו חלק שנלקח מהדקר אחרי שנמשתה מהים לפני 19 שנים, ושימש להטלת מימיהם של קצין המשמרת והתצפיתן שעל גשר הפיקוד.
הצינור הופך מוקד לבדיחות ושובר את אי הנוחות. יהושע, בן 72 מהרצליה, התגייס באוגוסט 1966 והתמחה בגנ"ק - גילוי, ניווט וקשר. הוא השתחרר כשבעה חודשים לאחר טביעת הצוללת, ואת המילואים עשה ביחידה לסילוק פצצות בחיל ההנדסה. במסגרת זו יצא לקורס קצינים והגיע לדרגת סא"ל. לפני כשנה מכר את החברה שהקים, "זדקה רהיטים", ופרש לגמלאות.
כרמל, המבוגר ממנו בשנה, זוכר כיצד יהושע נאלץ לעברת את שמו מג'אן בינר, רגע לפני העלייה לדקר, ועד כמה צחקו כשהתלבט בין שמות המשפחה תורן ושורש. הוא התגייס כהנדסאי במאי 1965, לאחר לימודי עתודה בטכניון. "צה"ל שלח אותי למבדקי טיס, ולמרות שעברתי אותם ביקשתי חיל הים", הוא צוחק. "הלכתי לקב"ן, נשלחתי לקורס חשמלאי טנקים ולא ויתרתי. לאחר מאבקים שובצתי במחלקת החשמל בצוללת תנין".
לאחר שהשתחרר, עבד כרמל במספנות ישראל ובמשרד הביטחון, חזר לחיל הים לחמש שנים ולאחר מכן הפך לעצמאי. כיום יש לו חברה לניהול פרויקטים בתחום האלקטרו־מכני והוא משמש חבר מועצת חוף הכרמל וחבר בוועדה שלה לתכנון ובנייה.
חברו הטוב, ישראל (75), חיפאי המכונה שרול, התגייס באוקטובר 1960 לקורס הצוללות השני בתולדות צה"ל, והפך לאגדה בחיל הים בשל בקיאותו באחזקת כלי השיט התת־מימי. הוא השתחרר כעבור 25 שנה בדרגת רס"ב, והחליט לא לפתח קריירה שנייה. הוא מעדיף לשחק טניס, להתאמן בקאנטרי קלאב ולטייל בעולם.
ותיק החבורה, מאיר טל (76) משדה יצחק, התגייס חודשיים לפני שרול והשתתף בקורס הצוללנים הראשון של צה"ל. הוא שירת כמפעיל סונאר בקבע, וידע לזהות משמיעה בלבד סוגי ספינות וכמה מדחפים יש להן. חודשים ספורים אחרי היעלמות הדקר יצא מאיר לקורס חובלים, שימש סגן מפקד סטי"ל והשתחרר ב־1982 בדרגת רס"ן. לאחר עשר שנים שבהן גידל פרחים, הפך לנציג הסוכנות היהודית באזרבייג'ן, לאחר מכן בסיביר ובאורל, ובהמשך ברוסיה, בתקופת העלייה הגדולה של שנות ה־90. החל מ־2003 הוא עובד בחברת התקשורת סולן, כיום כנציג במרכז אסיה.
הרוח החיה מאחורי המפגש הוא זבו (74), מושבניק מכפר יהושע המתגורר כיום בתל אביב. הוא התגייס באוקטובר 1963 לקורס חובלים, אולם בסיומו התנדב לצוללות. הוא נשאר בחיל הים עד 1980, ובתפקידו האחרון שירת כמפקד בסיס בדרגת אלוף משנה. לאחר שחרורו ניהל כמה חברות ובהמשך פתח חברה לבטיחות הנדסית. לפני כשלוש שנים פרש לגמלאות, ומאז הוא מקדיש את עצמו לעמותת חיל הים ולהרצאות על דקר בפני תלמידים.
• • •
אסון הצוללת עדיין צרוב בתודעה הישראלית כתעלומה כואבת. דקר נרכשה מידי הבריטים ב־1965 יחד עם צוללת לויתן, וחיילים מישראל נשלחו למספנה בפורטסמות' שבדרום אנגליה כדי לבצע עבודות שיפוץ והתאמה בכלי, וכן לאימונים ולתרגולים. ב־9 בינואר 1968 עזבה הדקר את המספנה ועשתה את דרכה לישראל, כולל עצירה לתדלוק בגיברלטר, והיתה צפויה לעגון בנמל חיפה ב־4 בפברואר. פעמיים ביום, ב־6:00 בבוקר ובלילה, נשלחו מהצוללת תשדורות מורס למיפקדת חיל הים. באחת מהן הודיע מפקד הדקר, רס"ן יעקב רענן, כי יקדימו את ההגעה.
הצוללת אח"י דקר. שרול: "גדעון סגל נופף לשלום מהסיפון וצעק שלא נשכח לזרוק להם זרים למים בכל שנה. זו היתה בדיחה מקאברית" // צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ב־24 בינואר, ארבעה ימים לפני העגינה המשוערת בישראל, נשלח מהצוללת דיווח כי היא ליד כרתים, ובחצות נשלח השדר האחרון. למחרת בבוקר, 25 בינואר, לא שידרה הצוללת דבר, ובחיל הים שיערו כי יש בעיית קשר בשל מזג אוויר סוער במיוחד ששרר בים התיכון. החיפושים החלו יום לאחר ההיעלמות ומטוסי חיל האוויר הוזנקו לאזור. במקביל הגיעו לעזרה ארבע משחתות אמריקניות וספינה בריטית. אח"י דולפין, שהיתה בדרכה לישראל, הצטרפה לאחר כמה ימים וכללה גם את החמישה. ב־31 בינואר פרשו ארה"ב ובריטניה מהחיפושים, ואילו ישראל המשיכה לנסות לאתר את הדקר ארבעה ימים נוספים עד שהחזירה את המטוסים והספינות.
במהלך השנים, וכשהטכנולוגיה התקדמה, חודשו מאמצי החיפוש תחת ההנחה שדקר סטתה ממסלולה לכיוון צפון מצרים. ב־1999 נשכרו שירותיה של החברה האמריקנית נאוטיקוס, המתמחה באיתור ומחקר במים עמוקים. ב־28 במאי באותה שנה - 31 שנים לאחר שנעלמה - זוהו שרידיה של הדקר על קרקעית הים בנתיב השיט המתוכנן לחיפה. גוף הצוללת נותר כמעט בשלמותו, למעט ירכתי הצוללת שניתקו ממקומן וכן גשר הפיקוד שהיה מונח לא הרחק.
לאחר מחקר בן שנה וחצי הוחלט לשלות מהים חלקי צוללת לצורך הנצחה, ובהם הגשר, וכן לבדוק אם נותרו שרידי גופות. רובוט מיוחד לא מצא זכר לנספים, אולם הצליח להעלות חליפת מדי א' עם דרגות רב"ט שנמצאה קבורה בקרקע כשהיא עטופה בשקית פלסטיק, והיתה שייכת למכונאי יוסף אלמוג. הפריטים הועברו למוזיאון ההעפלה בחיפה.
על אף מציאתה, לא ברור מה אירע לדקר. נשללו רק התנגשות עם צוללת אחרת, סטייה מהמסלול או פגיעה מצד חיל הים המצרי. מאחר שמצבה לא מאפשר להגיע למסקנה מוצקה, ההערכה היא שעקב כשל טכני חרגה הצוללת מעבר לעומק הצלילה המותר, דבר שהוביל לשקיעתה.
• • •
החמישה הגיעו לדקר בזמנים שונים לאחר שמפקדיהם המליצו עליהם. מאיר - אז רס"ר בן 25, וזבו - סגן בן 23, צוותו יומיים אחרי תום מלחמת ששת הימים, במהלכה שירתו על אח"י תנין, הצוללת היחידה בתולדות ישראל שהשתתפה בקרב, ונפגעה מפצצות עומק ליד אלכסנדריה.
בניגוד לחבריו, זבו לא התלהב מהשירות על הדקר. "חיפשתי אתגר אחר, כי שירתי כבר עם קצין המכונה שנשלח לדקר, אברהם ברקאי (בומי), ורציתי ללמוד דברים חדשים ממפקד חדש", הוא אומר. "ביקשתי להצטרף ללויתן, אבל קיבלתי פקודה ומילאתי אותה".
סדר היום של החיילים הישראלים בפורטסמות' היה תובעני. בכל בוקר הם עבדו על הצוללת, התקינו את המערכות והתאמנו בנמל. צעירים כמו יהושע התגוררו בבסיס, ואילו אנשי הקבע והקצינים שכרו דירות ואף קנו מכוניות.
"היינו קבוצה של בני 25 ומעלה, ובהם מקס הדר דהן שהפך לחבר טוב שלי ונספה על הדקר", מספר מאיר. "שכרנו יחד דירה ליד הים מיהודי עשיר בשם בנג'מין. הוא חשב שמקס דובר אנגלית וניהל איתו משא ומתן על הדירה. על כל מה שאמר, מקס ענה רק ב'יס' ואני התגלגלתי מצחוק. עשינו הכל יחד". שרול, אז רס"ל, צוחק: "לא רק אצלך לא ידעו לדבר אנגלית. אחד המכונאים שאל אותי איך אומרים אפטרשייב באנגלית וזה הפך לבדיחה".
יהושע זוכר תעלול שעשה עם חבריו, חיילים כבני 20, שנספו בדקר. "בכל פעם שעבר מולנו קצין בריטי, נדרשנו להצדיע. הם אהבו לנסוע באופניים, אז הצדיעו עם יד אחת על הכידון. החלטנו שבכל פעם שיעברו מולנו, נתפצל לשתי קבוצות ונצדיע יחד. זה היה מבלבל את הקצינים וכמה מהם נפלו לקרקע. הבריטים זימנו את נציג משרד הביטחון, מוקה לימון, והוא נזף בנו. את רוב השטויות עשיתי עם חבר טוב שלי, יוסי ברנע. כשהבריטים דרשו שנצא מהבסיס בהופעה ייצוגית, הוא נהג ללבוש חולצות גולף ועליהן לשים עניבה".
אברהם בן זאב מביט מבעד לפריסקופ בצוללת דקר
יהושע זוכר גם דרמה קטנה כשהצוללת הפליגה לשמונה שבועות אימון באגמים ובפיורדים בסקוטלנד. "שימשתי הגאי וישבתי לא רחוק מהסולם המוביל לגשר. כנראה הכיפה הגדולה לא נסגרה כראוי ומים נכנסו בזמן הצלילה. קצין בריטי ותיק שהיה איתנו נכנס ללחץ היסטרי. לעומתו, מפקד הצוללת רענן היה רגוע וביקש שנתרומם מעל למים כדי לאטום את הפתח. באותו רגע ידעתי שעם מפקד כזה הדקר בטוחה".
"לגבי רענן, אני מסכים איתך", מוסיף זבו. "הוא היה חכם וקפדן, אבל גם בעל חוש הומור. בכל פעם שקצין הפר נהלים, הוא ביקש שיכתוב שיר עם חרוזים בתוך מחברת שקרא לה 'ספר השטויות של קציני הדקר'. אחד השירים המוצלחים נכתב על ידי בומי במהלך האימון בסקוטלנד. הצוללת היתה אמורה לרדת לעומק של 110 רגל ושמתי לב שמד הגובה תקוע על 107. ככל שההגאי הגביר מהירות, ככה דקר עלתה במקום לצלול. בסוף רענן הגיע וביקש לעלות לגובה פריסקופי. הוא נתן לי להסתכל בעינית וראיתי רק שני צבעים, שחור ולבן. כשסובבתי את ידית הפריסקופ כדי להרחיק את התמונה, מה ראיתי מולי? פרה. התברר שהצוללת נסחפה והתיישבה על מדרון של חול.
"המחברת לא שרדה את הטביעה, אבל שניים מהשירים כן. את אחד מהם כתב חבר טוב שלי, קצין החימוש גדעון סגל, ששלח אותו בגלויה לאחותו. השני, נכתב על ידי קצין המכונות הראשי, רן שמעון, והולחן על ידיו. באימון היה על הצוללת עיתונאי קול ישראל, ערן שורר, ובמזל הוא הקליט את השיר".
• • •
בסוף דצמבר 1967, עם סיום התרגול בסקוטלנד, נקבע תאריך החזרה לישראל. ההפלגה לפורטסמות' נמשכה שלושה ימים שבמהלכם הודיע מפקד הצוללת לחמישה כי הם לא חוזרים לארץ עם הדקר, אלא נשארים באנגליה שבוע נוסף כדי לתגבר את צוות הדולפין.
"עד אותו רגע לא ידענו שלישראל תגיע צוללת שלישית, כי זה היה סוד", אומר כרמל, אז סמ"ר. "רענן הציג לי את המעבר כצ'ופר והבטיח שאת המשך השירות אעשה על דקר. למרות שזה היה נשמע מלהיב, די התאכזבתי. לא רק בגלל החברים, אלא גם בגלל שדקר היתה אמורה לחצות את הים התיכון מתחת למים במשך שלושה שבועות רצוף. ידעתי שזו משימה שלא תחזור על עצמה".
יהושע התאכזב מסיבות אחרות. הוא התגעגע להוריו ולחבריו, ולא רצה להישאר באנגליה. "התלבטו אם להעביר אותי או את ההגאי יחזקאל ששון. ערכנו הגרלה עם קופסת גפרורים כמו שמטילים מטבע, ואני עליתי בגורל. זה הציל את חיי, אבל באותו רגע חשבתי רק שצוללני הדקר יגיעו לישראל לפני ובטוח ייקחו לעצמם את כל החדרים הטובים בבסיס".
לשרול קשה לדבר על המעבר לדולפין. קולו רועד ועיניו הכחולות נשטפות בדמעות. הוא אמור היה להישאר על הדקר, אולם ברגע האחרון שינה מפקד הצוללת את החלטתו. מי שהוחזר מהדולפין היה המכונאי דן מנור, נשוי ואב לשניים.
"במשך 20 שנה לא העזתי להסתכל לאשתו של דן בעיניים. הרגשתי אשם במותו וחששתי שהיא מאמינה שההחלפה היתה בקשה שלי. עד היום אין לי מושג מה הסיבה שרענן החליט שדן ואני נתחלף".
זבו סונט בו: "אגיד לך מה הסיבה. דן מנור היה יותר מסודר ממך". שרול מתרגז: "זה הטריד אותי הרבה שנים, אתה בטוח שזה הסיפור?" הוא שואל, וזבו פורץ בצחוק.
רק מאיר רצה לעזוב את דקר. במהלך ההשתלמות הוא הועלה לדרגת רס"ב, אולם מפקד הצוללת סירב לאשר לו את התנאים הנלווים לקידום, כמו ביטול תורנויות. "הגבתי בחריפות ואמרתי לרענן שאני רוצה לעזוב. בכל חודש שלחתי מכתבים למיפקדת חיל הים וביקשתי לעבור לצוללת אחרת. בדרך חזרה מסקוטלנד רענן בישר לי שאני עובר לדולפין. שמחתי".
• • •
ב־16 בינואר 1968 עזבה גם הדולפין את אנגליה. בניגוד לדקר שעברה אחרי גיברלטר למצב שינור - שיט מתחת לפני הים כשהפריסקופ וצינור האוויר בולטים החוצה - הדולפין הפליגה על פני הים.
כשיצאו מנקודת התדלוק בגיברלטר הבחינו שהים סוער. "הגלים היו כל כך גבוהים עד שהם נכנסו לצוללת", מספר כרמל. "חדר המכשירים הוצף עד לברכיים והיו שם ניצוצות כמו שרואים בסרטים. פחדתי שהמים יגיעו למצברים, כי אז ייפלט גז כלור ואנשים ייחנקו למוות בתוך שניות".
"בחיים לא ראיתי כאלו גלים", נזכר גם מאיר. "קיבלנו מהאנגלים צלחות כמתנת פרידה וכולן עפו ונשברו בגלל הטלטלות. לא יכולתי לעבור אפילו במסדרון בלי לקשור את עצמי".
חשבת על הדקר?
"רק בגלל שהם התקדמו בצלילה, אבל אני רוצה לספר משהו שלא דיברתי עליו עד היום. ביום חמישי לפנות בוקר, 25 בינואר, התעוררתי פתאום כשכולי מזיע. ראיתי שהשעה 1:05. היתה לי תחושה מוזרה בגוף, אז הלכתי למרכז הבקרה לעשן. אני לא אדם דתי או מיסטי ואין לי אמונות טפלות, אבל עד היום אני בטוח שזה הזמן המדויק שבו הדקר צללה למצולות".
כרמל אברהם בעת שירותו כחייל על הדקר. "לקרוא כיכר על שם הנספים"
לראשונה משתרר שקט בקרב החמישה. שרול וכרמל נזכרים פתאום שיממה אחרי היעלמות הדקר ובטרם ידעו על הדרמה, התקבלה בדולפין הוראה משונה. "כולם קיבלו פקודה לפרוק את המזוודות, וכל אחד היה צריך לבדוק את החפצים של השני", אומר שרול. "אפילו דרשו שנפתח קופסאות שימורים. רק בדיעבד נודע לנו שבחיל הים חששו שהטמינו בדקר פצצה שגרמה לטביעתה. הם רצו לוודא שזה לא יקרה גם לנו".
הראשון שידע שהדקר נעלמה היה זבו, אז הקצין היחיד מביניהם. הוא נדרש לשמור על כך בסוד. "בארוחת שישי נכנס האלחוטן ואמר שיום קודם אבד הקשר עם דקר. מפקד הדולפין, אברהם דרור המכונה איבן, ביקש שלא להודיע לצוות עדיין כדי לא להוריד להם את המורל. היתה לי תחושה קשה והדמיון עבד שעות נוספות. אני לא מכיר צוללת שטבעה ואנשים ניצלו".
בשבת, 27 בינואר, שודר ברדיו בישראל שהדקר נעלמה. רק אז דווחה התעלומה גם לאנשי הקבע שאינם קצינים, כמו שרול, מאיר וכרמל. "עוד לפני ההודעה שמתי לב שחרטום הספינה לא פונה יותר לחיפה והתעניינתי מה קרה ואמרו לי שיש תרגיל עם ספינת אח"י יפו ליד סיציליה", שוב נשבר קולו של שרול. "למחרת שמעתי את האמת. הסתובבתי בחדר המכונות כמו סהרורי. הצוות ראה שאני עצבני אבל לא יכולתי לומר כלום. ראיתי לנגד עיניי חיזיון ובו חבר שלי, מרדכי טרשי, עומד בצוללת כשהמים סוגרים עליו. אני יודע שיש לו דקה, ועל מה הוא חושב? האם הוא יודע שמותו מתקרב? התמונה הזו חזרה אלי כל לילה. במשך שנים התעוררתי ממנה בצעקות".
שלושה ימים לאחר היעלמות הדקר הוחלט כי הדולפין ואנשיה יצטרפו לחיפושים. רק אז התבשרו כולם. "לא ידעתי על מי לחשוב קודם, על ברנע או על דוד בן שלום", אומר יהושע. "היו לי שם כל כך הרבה חברים וקיוויתי שהדקר רק סטתה מהמסלול או שיש בעיית תקשורת. הרי כולנו יודעים שאם צוללת נעלמת, אין דרך חזרה".
שלושת ימי החיפושים היו קשים לכל צוות הדולפין, ובמיוחד לחמישה. הם עמדו בתורנויות על הגשר, כאשר הים הסוער חובט בהם בגליו ללא רחם, והביטו במשקפות בניסיון לחפש רמז לדקר או לגופות. "זו סיטואציה נוראית", אומר זבו. "הייתי בחוץ כל היום וכל הלילה בגשם שוטף ולא ידעתי ממה אני חושש יותר: מלמצוא שברים של דקר או מלא למצוא כלום".
• • •
עם הגעת הדולפין לישראל, ב־2 בפברואר, המתינו ברציף נמל חיפה מאות בני משפחותיהם של אנשי דקר. כשהצוללת התקרבה, נעתקה נשמתם. "אנשים התנפלו עלי ולא הבנתי למה", אומר יהושע. "הם לא ידעו על הדולפין, והיו בטוחים שהנעדרים נמצאו. כמו כן, לא זכרתי שעל הראש היה לי כובע חיל הים עם הכיתוב 'אח"י דקר'. זה היה רגע קשה וברחתי משם".
גם עבור שרול ההגעה לארץ היתה טראומטית. עד לאותו רגע לא שיער כי משפחתו אינה יודעת שהוא בחיים. "אז לא היו אינטרנט ו־ווטסאפ ואשתי וההורים ישבו עלי שבעה. כשיצאתי מהדולפין קפצו עלי משפחות חללי דקר שידעו מי אני. הם שאלו המון שאלות, ומבחינתם הייתי סמל של תקווה. לא יכולתי לראות אותם ככה וחזרתי לצוללת. הסתגרתי שם בלי לעשות כלום. אחרי שעה יצאתי ורצתי למשפחה. זה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר בפרשה הזו".
זבו: "לדעתי, זו היתה פשלה. חיל הים היה עסוק כל כך עם דקר עד ששכחו שחמישה אנשים עברו לדולפין ואולי כדאי להודיע למשפחות שהם בחיים".
הפנמתם באותו רגע את העובדה שיכולתם לא לחזור?
יהושע: "לא התעסקתי עם זה בכלל מאז ועד היום".
שרול: "חשבתי רק על החברים שלי מדקר".
יש לכם רגשות אשם על שניצלתם והם לא?
זבו: "יש המון כאב על חברים שלא ישובו עוד".
לאורך 31 שנים צפו החמישה מהצד בחיפושים אחר הדקר ולמעט יהושע, התמודדו יחד עם השדים הפנימיים והתהיות. שרול לא הצליח למחוק ממוחו את הרגע שבו שחרר את החבל הקושר את הדקר לנמל. "גדעון סגל עמד על הסיפון, נופף לי לשלום וצעק שלא נשכח לזרוק להם זרים למים בכל שנה. זו היתה בדיחה מקאברית, כמו מין דבר והיפוכו, אבל אותי זה מזעזע עד היום".
מאיר טל על הדקר. "חלומות שחוזרים מדי שנה"
לזבו עדיין יש חלומות שבהם הוא שוהה על הדקר. "פתאום קורה משהו, ואני עושה כמה פעולות שמצילות את הצוללת. קשה להתנתק מהתחושה שאם הייתי שם, היא אולי לא היתה טובעת".
גם למאיר יש חלומות דומים והם חוזרים בכל שנה, זמן קצר לפני טקס הזיכרון לחללי הדקר. "תמיד אני עומד על הרציף בנמל חיפה ופתאום הצוללת מגיעה. כשהחברים יורדים ממנה בחיים, אני שואל אותם רק שאלה אחת, 'למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע?'"
יהושע לא חלם מעולם על הדקר. מנגנון ההדחקה שהפריד בינו לבין חבריו והרחיק אותו מטקסי הזיכרון, עבד שעות נוספות. זמן קצר לאחר שחרורו, כשהתגורר עדיין בירושלים שבה גדל, הוא דפק על דלתו של אחד השכנים בכניסה הסמוכה כדי לבקש את תשלום ועד הבית. "הדלת נפתחה ומול העיניים שלי, על הקיר, היו המון תמונות של דקר ושל משה גדיש ששירת איתי גם על התנין. כשההורים הבינו שהייתי איתו הם שאלו המון שאלות, אבל לא ידעתי מה לענות. עמדתי כמו טמבל במרכז הבית ולא יכולתי לדבר. זו לא פוסט־טראומה אלא סיטואציה של חוסר שליטה. אולי היא זו שגרמה לי להתרחק מכולם".
• • •
ההודעה על מציאת הדקר בעומק של 3 ק"מ בקרקעית הים נמסרה ביום הולדתו ה־55 של זבו. כרמל ואשתו, נורית, שקדו על ארוחת הפתעה עבורו והזמינו חברים מחיל הים, ובהם שרול ומאיר, שלא שהה בארץ. "באותו יום יצאתי לטייל בחוף, ולא לקחתי נייד", מספר כרמל. "כשחזרתי, נורית אמרה לי שכנראה מצאו את הדקר. לא הייתי מסוגל לדבר. הסתובבתי ויצאתי לגינה, הפכתי את כל האבנים הגדולות בחצר כדי לפרוק את המתח. כשהראו בחדשות את התמונות הראשונות מהמצולות, ידעתי שזו הדקר. זיהיתי מצפן חשמלי שהרכבתי בעצמי".
"לא יכולתי לקבל מתנת יום הולדת טובה יותר", מצהיר זבו. "זו היתה הקלה עצומה בעיקר בשביל המשפחות. במשך 30 שנה הסתובבו כאן סיפורי קונספירציה הזויים, ובעיקר שמחתי שהתברר כי הדקר לא סטתה ממסלולה. ידעתי שאין סיכוי שרענן ישגה.
"שש שנים קודם למציאת הדקר קראו לי, לשרול ולמאיר למיפקדת חיל הים והציגו לנו וידאו מאזור מצרים, כשעוד חשבו שהדקר תעתה בדרכה. ישבנו 12 שעות מול מוניטור והעיניים ראו מה שרצו. היה נדמה לנו שאנחנו רואים את השסתומים של דקר, ובסופו של דבר התברר שזו היתה מצלמה של אחת הספינות שהשתתפו בחיפושים".
יהושע, התרגשת?
"כן, בהחלט. שמחתי כמו כל עם ישראל. למשפחות זה היה קריטי כי הן יכלו סוף סוף לסגור מעגל".
גם מאיר שמר על קור רוח. הוא היה בפגישה עסקית באוזבקיסטן, ורק בערב הרשה לעצמו לשמוח.
יש לכם השערות מה קרה לדקר?
זבו: "תקלה טכנית. להערכתנו, ההגה האחורי נתקע במצב של צלילה, ולכן הדקר המשיכה לרדת. הפתרון הוא לסובב את המדחפים לאחור כדי לעצור, אבל התהליך בצוללת הזו היה מאוד ארוך. אופציה נוספת היא שספינה חולפת פגעה בצינור שמזרים אוויר למנועי הדיזל, ואז נכנסו מים שהציפו את הצוללת. לפי התמונות, דקר הפליגה בשינור, ורואים שהמערכת פתוחה ואת הצינור והפריסקופ. כשנכנסו המים, המצברים הוצפו והצוללנים לא הספיקו להתגבר על התקלה. הצוללת שקעה בתנועת נוצה או עלה, נעה במהירות קדימה ואחורה, עד שפגעה בקרקע והגוף שלה נסדק".
תהיתם מה עבר על החברים שלכם ברגע שהחלו לצלול?
יהושע: "אני לא רוצה לחשוב על זה".
מאיר: "מעולם לא השקעתי בכך מחשבה, כי מהרגע שבחרתי להתנדב לצוללות ידעתי שיש סיכוי שאפגוש את בורא עולם הרבה יותר מהר מאשר אם הייתי אפסנאי. לדעתי, בניסיון להתגבר על התקלה אף אחד שם לא חשב על מה עומד לקרות".
זבו: "אני מאמין שהם לא היו בחיים עוד לפני שהצוללת נגעה בקרקע בגלל גז הכלור (שנפלט מהמצברים במגע עם מים; טא"א). יש משהו מנחם בעובדה שהם לא סבלו".
כיצד תציינו את 50 השנים, נוסף על הטקס בהר הרצל?
כרמל: "יש בקיסריה כמה כיכרות והייתי רוצה לקרוא לאחת מהן על שם צוללני דקר. זו תהיה דרך ראויה להנציח אותם, בטח ביישוב שבו מתגוררים לא מעט אנשי חיל הים. אני מקווה שהמועצה האזורית תאשר את הרעיון".
מאיר: "גם לי יש תוכנית דומה אחרי שמצאתי לאחרונה שלט זרוק ועליו כתוב 'אח"י דקר'. הצבתי אותו בפתח הרחוב שבו אני גר, ואנסה לפעול במושב לשינוי השם באופן רשמי".
יהושע: "העובדה שהגעתי לטקס בפעם הראשונה היא החלק שלי. אני מאמין שמעכשיו לא אפספס יותר את יום הזיכרון".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו