זמן אמת, כאן, 21:00
תוכנית התחקירים של ערוץ כאן 11, בהנחייתו של אסף ליברמן, נחשבת לאחת מספינות הדגל של הצי המיושן הקרוי התאגיד או כאן. נכון, הרייטיינג לא בשמיים, אך התוכנית הצליחה לצבור לעצמה קהל צופים נאמן ולשמור על רמה גבוהה ברוב התחקירים שהוצגו בה.
אמש הוצג סרטם של ארי פינס ומתן גז, "הסודות של פואד". כוחו של התחקיר היה בחשיפה הראשונה של קלטות החקירה של בנימין "פואד" בן־אליעזר ז"ל, גיבור ישראל בעברו, חבר כנסת ומי שקפץ גבוה מדי וחלם על נשיאות. פחות משבוע לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2014, נחשד בן־אליעזר בשוחד ובכמה סעיפים נוספים. מי שהיה אחראי לחקירתו היה קצין המשטרה וראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תת־ניצב אפרים ברכה ז"ל.
יש משמעות רבה לידיעה הזו שהשניים, גיבורי הסרט בן השעה, כבר אינם בין החיים. כל אחד מצא את מותו מסיבותיו שלו, אבל המפגש ביניהם מקבל נופך אחר כאשר אנחנו יודעים כיצד הסיפור הסתיים.
העבודה העיתונאית שנעשתה היא כמובן איכותית. בנו של בן־אליעזר, אופיר, נחשף לראשונה ומספר את גרסתו לאירועים ממקום מושבו במיאמי, ארצות הברית. ממש כמו אביו, הוא מצטייר כדמות פתוחה ומעניינת, כזו שיודעת לחשב צעדיה בבטחה. הוא אינו נמצא בקשר עם אחיו, יריב, והטענה העולה מן הכתבה היא שאופיר בחר להתראיין בשל שיקולים אישיים, הכוללים מאבק ירושה. בסוף הסרט, אגב, אופיר נוחת בישראל, ומגיע לבית הקברות כדי לראות לראשונה את קברו של אביו. כזכור, בעצת עורכי דינו הוא נמנע מלהגיע להלוויית אביו.
קלטות החקירה הן, כאמור, הנדבך המרכזי. הדיון בין ברכה לבן־אליעזר חושף רגעים אישיים במקום אפור ועצוב למדי כמו חדר חקירות. ברכה המיומן לא מתקשה להפיל את הנחקר שלו בפח. הצופים בסלון כמו מדמיינים שהם בסדרת דרמה משפטית, אך לצערנו לא כך המצב.
האדם המועד בלשונו, ואשר הסתיר במקומות שונים מיליוני שקלים, ראה עצמו כאדם ראוי לנשיאות המדינה. וכך מרגע לרגע ביטחונו של הנחקר הולך ופוחת, כאשר עבורו חשובה רק שאלה אחת: "האם אני גמרתי את הנשיאות?" הוא שואל את ברכה שעונה לו שהוא לא יודע ולמעשה זה גם לא תפקידו.
השאלה מה היה קורה אם פואד פשוט היה נעלם מהחיים הפוליטיים נשארת כמובן פתוחה. ייתכן שהחקירה הזו מעולם לא היתה נפתחת וכמויות הכסף האדירות שנתגלו ואיש לא נתן עליהן הסבר לא היו מתגלות.
אבל זה כמובן לא קרה. יצרו של פואד גבר עליו וכך גם הגיעה ההסתבכות שסיכמה את חייו. גם כאשר הוא מתחמק ממתן תשובות, וגם כאשר כל המרואיינים מתעקשים על כך שבן־אליעזר הלך לעולמו כאדם זכאי, המשפט שהיה עובר עליו היה הופך מהר מאוד לחוויה קשה מאוד עבורו ובין השורות נדמה שכולם מסכימים, שהוא פשוט בחר לוותר עליו בדרכו שלו.
במציאות הארץ־ישראלית, הפרשה הזו נראית כמו היסטוריה רחוקה, כמעט לא בת זמננו. וזו אולי עוד הוכחה שישראל היא פשוט גן עדן לעיתונאים, דוקומנטריסטים וחובבי אקטואליה. רגעים דלים אין לנו כאן, והמציאות מייצרת סיפורים חזקים. השאלה מה זה אומר לגבינו כאזרחים במדינה המעניינת הזו. נו, את השאלה הזו אפשר להשאיר פתוחה לפעם אחרת.