1. ערב שנת ה־70 למדינת ישראל הבאה עלינו לטובה, שהיא גם שנת מונדיאל, בואו נדבר מעט על הנעשה כרגע בנבחרת ישראל, שזה בעיקרון לא הרבה. בשנה החגיגית והעגולה הזאת נבחרת הכדורגל שלנו נמצאת באחת משעותיה הקשות, מעשית וגם תדמיתית, שזה מה שחשוב בעיקר לקומיסרים הפוליטיים ולמקבלי ההחלטות.
ברמה התדמיתית/לאומית, אין יותר נורא מלהיות מדורג 18 מקומות נמוך יותר מנבחרת פלשתין. כשעודכן הדירוג האחרון נרעשה שרת הספורט מירי רגב. יותר מאחרים היא התקשתה להפנים את העלבון והצהירה כי צריך לעשות משהו. להיתלות בפלשתין זה נחמד וסקסי, אבל חוץ מהנבחרת של ג'יבריל רג'וב, או "גבריאל רגב" כפי שכינו אותו בזמנו החבר'ה הטובים אצלנו, שימו לב לגלריית השמות עם השלט "טרנטה, אבל לפניך": סיירה לאון, קונגו, גבון, לוב, טרינידד־טובגו, גינאה־ביסאו, לבנון, קורסאו (קבוצת איים בדרום הים הקאריבי לחופי ונצואלה שלה 149 אלף תושבים...), בנין (לא טל...), דרום אפריקה בואכה הרשות הפלשתינית. גם קפריסין ומי שהיתה כל השנים משל ושנינה לארץ להד"ם - איי פארו, מקדימות אותנו.
ב־29 באוקטובר סיים אלישע לוי את כהונתו כמאמן הנבחרת. חודשיים וחצי עברו ואין באופק מאמן חדש. בראש ההתאחדות עומד עופר עיני, יו"ר ההסתדרות לשעבר. עיני מעולם לא התיימר להיות איש כדורגל, הוא הודה בכך, וכל התנהלותו משדרת שהתפקיד הוא בעיקר "פקק" במעבר שלו מההסתדרות לג'וב הבא.
נבחרת ישראל. אחת משעותיה הקשות // צילום: אלן שיבר
רוח המפקד משדרת בהתאחדות "אווירת בית קברות", כפי שתיאר גברי לוי בראיון שנעשה איתו בהגיעו לגיל 80. לזכותו של גברי לוי ייאמר שגם אם הנבחרת לא הגיעה בתקופתו רחוק מדי, לפחות היה סביבה סוג של באזז ואווירה של יצרים. ועכשיו מה? אפילו רונן הרשקו, אחד האנשים המוכשרים שדרכו באגף הנבחרות בשנים האחרונות, לקח את הרגליים שלו לניו זילנד ועוזר היום לפיפ"א לפתח את הכדורגל באוקיאניה. עד שהיה פה מוח - הוא ברח.
בהתאחדות, באין משימות, מינוי מאמן לא דחוף כנראה, ומתלהבים לספר שככה חוסכים כסף. העניין הוא שככה ממיתים את הענף, שגם ככה נמצא בהתרסקות. חצי עונה כבר מאחורינו והתמונה שאנחנו רואים משדרת נסיגה בכל החזיתות. ב"ש ומכבי ת"א, חלון הראווה שלנו, פחות טובות מבעונות קודמות; בית"ר ירושלים מחליפה מאמנים ובעיקר בזה להם, ועדיין יש לה סיכוי לגנוב פה אליפות; הפועל חיפה, קבוצה שמעולם לא שיחקה בפלייאוף העליון, נמצאת שתי נקודות מהפסגה; ושתי קבוצות דגל כאן, מכבי חיפה והפועל ת"א, מגיעות ל־3:5 בפנדלים בגביע ומתחרות ביניהן מי מסכנה ומרוסקת יותר.
נכון לעכשיו אין מי שמנהיג את הכדורגל הישראלי. מאמן הוא פונקציה חשובה, אבל באין חזון ייפרע עם, וחסרה מאוד אותה פרסונה כריזמטית ברמת הניהול שתחלץ את הצרה הצרורה מהביצה הטובענית. קשה לי להאמין שאני כותב את זה, אבל במצב הנוכחי אני כמעט מתגעגע לאבי לוזון.
מכבי חיפה. לא יודעת להתמודד עם מצבה החדש // צילום: יוסי שקל
2. שלוש קבוצות ששיחקו בעונה שעברה בפלייאוף העליון ישחקו העונה בפלייאוף התחתון - ק"ש, סכנין ומכבי חיפה. הן יתמודדו על ההישרדות מול אשדוד, אשקלון ועכו. להערכתי, עכו תהיה הראשונה להיפרד בשלב מוקדם יותר. הקבוצה שהכי לא יודעת איך להתמודד עם קרבות מהסוג הזה היא חיפה - 12 פעמים האלופה והמועדון הטוב בישראל עד 2010.
חיפה תתמודד מול מכבי ת"א פעמיים בתקופה הקרובה, בליגה ובגביע. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת שלת"א העדיפה קשה לייצר ניצחונות בשני המפגשים. היא ניצחה 0:6 את חיפה בליגה והפסידה לה 1:0 בגביע, היא עצבנה את סכנין (טל בן חיים החלוץ) בגביע והפסידה לב"ש את האליפות ב־0:0 הטעון בדוחא (ערן זהבי והדגל...). עכשיו חיפה צריכה להחליט במה היא בוחרת - ליגה או גביע. בינינו, זה לא באמת תלוי בה.
