בחגיגת יום ההולדת, שתיערך ביום שישי הקרוב בקיבוץ כפר עזה, לא תהיה עוגת יום הולדת ואיש לא ינשוף כדי לכבות נרות לקול צהלות חוגגים שיריעו "שתזכה לשנה הבאה". באותו יום תציין משפחת שאול את יום הולדתו ה-24 של בנה אורון, המוחזק כבר שלוש שנים וחצי בידי חמאס, ותביע תקווה כי אולי בשנה הבאה יזכה אורון לשוב סוף סוף לחיקם, לשטח ישראל.
"אחרי הטקס, שבו אורון קיבל תואר חייל מצטיין מנשיא המדינה ביום העצמאות ה-66 למדינה, חזרנו כולנו ביחד הביתה", משחזרת זהבה, אמו של אורון. "כל הפלוגה שלו היתה בחרמון ואותו שחררו לטובת הטקס, אבל ביום שישי הוא כבר אמר לי שהוא חוזר לפלוגה כדי להחליף את החברים שלו שייצאו לשבת. אמרתי לו 'למה? תפסיק, תן לי לראות אותך קצת, גם אני לא ראיתי אותך'. הוא ענה לי 'את עוד תראי אותי הרבה פעמים', ומאז לא ראיתי אותו. מהחרמון הם ירדו לשטחי הכינוס באזור עזה לקראת צוק איתן - שם אנחנו מציינים ביום שישי הקרוב את יום ההולדת שלו".
מדינת ישראל אמנם הכריזה עליו כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, אבל אורון נוכח מאוד בביתו. מכל פינה ניבטת דמותו מתוך המסגרות התלויות על הקירות. גם בהזמנות שהפיצה משפחתו נכתב כי אירוע יום ההולדת ייערך "בנקודה הצופה על אזור חטיפתו של אורון לשבי חמאס".
"ידוע גם לנו וגם למדינה כי אורון נחטף בידי חמאס, אשר הכריז זאת מייד למחרת פיצוץ הנגמ"ש והציג את הדיסקית שלו", אמרה שאול. "לא שוכנעתי מהנתונים שהוצגו בפניי ושום אמא בישראל לא היתה משתכנעת ולא היתה מקבלת עובדות אלה".
בחודשים האחרונים הגישה המשפחה עתירה לבג"ץ, הדורשת לחשוף בפניה את המסמכים שעל בסיסם הוחלט להכריז על אורון כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. "אני מבקשת לראות את המסמכים שעל בסיסם הרב הראשי לצה"ל קבע שאורון הוא חלל", ממשיכה שאול. "אנחנו רוצים לראות את העדויות שמסרו החיילים שהיו עדים לאירוע. אני רוצה לדעת מה עלה בגורלו של בני. המדינה שלחה אותו והיא צריכה לדאוג להשיבו. שינוי הסטטוס מנעדר לחלל משנה גם את ההתייחסות של המדינה בטיפול בפרשה".
שלוש שנים וחצי חלפו וכיום אופק, אחיו הצעיר של אורון שהיה רק בכיתה ט' בעת האירוע, לומד בכיתה י"ב וצפוי להתגייס בעצמו בשנה הקרובה לצה"ל. רגע לפני יום ההולדת ה-24 של אורון, מביעה זהבה אמו במקומו משאלה כי עוד לפני שאופק יתגייס, יחזור אורון לביתו.
"ביום שהרצל בעלי נפט הוא אמר לי 'זהבה, אל תרפי. תעשי הכל כדי להחזיר את אורון'. אמרתי לו, 'אני מבטיחה לך. גם אם אלך על ארבע אחזיר את אורון'. חצי שעה אחר כך, הוא עצם את העיניים לעד", אומרת שאול. "מאז עברו שנה ושלושה חודשים. עכשיו, בשבתות ובערבי חג, יש לנו כבר שני כיסאות ריקים. למזלנו, יש לנו משפחה תומכת והם באים לעשות איתנו את ערבי השבת. אבל בכל יום שעובר החור שבלב נעשה גדול יותר".