2017 היתה שנה מעולה למוזיקה. היא אמנם לקחה איתה כמה מוזיקאים גדולים וקברה כמה סגנונות וז'אנרים, אבל בתמורה הביאה כמה אלבומי מופת, הכירה לנו יוצרים חדשים ומרתקים והאיצה את האבולוציה המטורפת של ההיפ הופ. בעוד כמה שנים, כשנביט לאחור, "דספסיטו" יהיה יציאה משעשעת סטייל מקרנה. לעומתו, הנה כמה רגעים ואירועים שימשיכו לעצב את פני המוזיקה בשנים הבאות.
היפ הופ הוריי
מספיק להזכיר את האלבומים המעולים של קנדריק לאמאר ("DAMN.") ושל ג'יי זי ("4:44") כדי להסביר עד כמה עמוק נתקעה יתד ההיפ הופ בראש ההר של תעשיית המוזיקה. שני הענקים הללו, עם יתרון קל אך ברור לקנדריק לאמאר, הגיעו השנה לפסגה חדשה ביצירה שלהם, מתחו את יכולות הכתיבה וההפקה אל הקצה והציגו היפ הופ מעולה ועדיין מנומק ועמוק.
קנדריק לאמאר // צילום: אי.אף.פי
פאטס דומינו // צילום: אי.אף.פי
לבד מהצלחה מסחרית מסחררת, שבוודאי לא חדשה לאף אחד משניהם, האלבומים הצליחו לעורר שיח רחב על מעמד הקהילה השחורה בארה"ב, לייצר סדר יום חדש בכל הנוגע לאותו השיח ולערער עוד יותר את מאזן הכוחות בתעשייה. ההצלחה הסנסציונית שלהם מרתקת אפילו יותר כשנזכרים מי יושב בבית הלבן.
אבל האלבומים האלו רחוקים מלייצג באופן הולם את ההיפ הופ ב־2017. הם משויכים לזרמים ישנים, כמעט ממסדיים, של הז'אנר, ולצידם צמחו אמנים ומוזיקאים שלקחו אותו למחוזות חדשים. אם המונח "טראפ" נשמע לכם זר, אתם כנראה לחלוטין מנותקים מהמצעדים.
טיילור סוויפט // צילום: אי.פי
תת־הז'אנר הזה, שיוצא מההיפ הופ אבל לוקח אותו למקומות אחרים לחלוטין, אמנם נולד כבר לפני כמה שנים, אבל השנה הפך לענק. שמות כמו Future, Young Thug, 2 Chainz, Migos, ASAP Ferg ו־Lil Yachty הם רק קמצוץ מתוך השיטפון העצום שרק הולך ומתגבר. הטראפ, וכל תפיסת העולם שמלווה אותו, הם כנראה הדבר שישתלט על המוזיקה שלנו ב־2018.
ואחרון חביב בהקשר הזה, הדובדבן על כל הקצפת המתקתקה הזו הוא Tyler, The Creator. האלבום שהוציא השנה לא ממש נופל לשום קטגוריה ז'אנרית מובחנת, וזה חלק עצום מהיופי שלו. טיילר, שאמור היה להקפיץ את הקהל הישראלי בקיץ האחרון אך ביטל את הגעתו, הוא הילד החורג והמוכשר של הז'אנר, זה שאני רוחש לו חיבה מיוחדת.
טום פטי // צילום: אי.פי.אי
עד פופ
שתי מוזיקאיות השאירו השנה חותם יוצא דופן על התעשייה. הראשונה היא טיילור סוויפט, שזה עתה רכשה למעריצה הומלסית בית כמתנה לחג המולד, ואחרי שניצחה באוגוסט בתביעה שלה נגד שדרן הרדיו דיוויד מילר, שהטריד אותה מינית לפני ארבע שנים, עשתה מעשה רדיוהד ומחקה את כל הנוכחות שלה מהרשתות החברתיות. הצעד הזה היה תחילת הקמפיין שליווה את יציאת אלבומה השישי, "Reputation". זה אלבום טוב, אבל לא מעולה, מה שלא משנה את העובדה שהוא הגיע לראש המצעד כמעט בכל מדינה מערבית או את המספרים בערוץ היו־טיוב שלה, שמלמדים שהקליפ לסינגל הראשון, "Look What You Made Me Do", צבר יותר מ־43.2 מיליון צפיות במהלך היממה הראשונה שלו ביו־טיוב ושבר את השיא לסרטון הנצפה ביותר בתוך 24 שעות.
אבל אלבום הפופ הגדול של השנה הגיע מהצד השני של העולם. למרות שביטלה אתמול את הופעתה בישראל בלחץ ה־BDS (ראו שער אחורי), ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה המעולה שלה שחררה לורד הניו־זילנדית אלבום שני - והעלתה את הרף. בגיל 21 היא נשמעת כמו מבצעת בעלת עומק רגשי בן עשרות שנים, המוזיקה שלה עשירה ורבת שכבות וניואנסים וכמות הרפרנסים התרבותיים בשיריה היא אדירה ולא נעצרת בתחומי המוזיקה בלבד. "Melodrama" הוא אלבום ספוג ביקורת עצמית ואשמה, אבל כזה שאינו טובע או חלילה מתבוסס בהן. הוא עושה בחומרים האלה שימוש כל כך חכם ויצירתי ומצליח להפיק מהם אלבום פופ כמעט מושלם.
חבל על דאבדין
היא הביאה המון קולות חדשים, אבל 2017 לא היתה נטולת פרידות כואבות. הפסנתרן פאטס דומינו הלך לעולמו בגיל 89 והשאיר לעולם את הלהיטים "Ain't It a Shame", "Blueberry Hill" ו"Shake, Rattle & Roll". באוקטובר נפרדנו מטום פטי, מנהיג ההרכב שוברי הלבבות, כתוצאה מהתקף לב בגיל 66. פטי גם היה חבר בסופר־גרופ האגדי The Traveling Wilburys, ביחד עם ג'ורג' האריסון, בוב דילן ורוי אורביסון. אחד הבולטים והצעירים ברשימה הכואבת הזו הוא צ'סטר בנינגטון, סולן לינקין פארק, שתלה את עצמו בביתו בלוס אנג'לס וסיים את חייו בגיל 41. גם כריס קורנל, סולן סאונדגרדן וממעצבי סצנת הגראנג' של הניינטיז, תלה את עצמו אחרי הופעה בדטרויט. מוקדם יותר השנה נפרד העולם גם מצ'אק ברי, ממבשרי הרוקנרול האמריקני בשנות ה־60.
כריס קורנל // צילום: קוקו