צילום: אי.אף.פי //

"חיי מדף": חיים בצמצום

הספרות היא אמנות של רדיקלים. במיטבה, היא מדלגת במיומנות מעל הפשרנות של השטח האפור, ופורחת בחיק הקטבים - בצמצום או בהפרזה

אין יחצ"ן מיומן יותר מן הצמצום הספרותי, שבתחכום רב בנה לעצמו בעידן המודרני תדמית של כלי אמנותי נעלה. הצמצום הציב משוואה שלפיה מה שניתן לומר במילה או שתיים, טוב אם לא ייאמר בפסקה שלמה. למרבה האבסורד, דווקא הכתיבה והדיבור על צמצום לא ניחנים כלל בצמצום: חסידיו שופכים על אודותיו קיתונות של מלל, ומיותר לציין שרוב רובו אינו הכרחי. 

הצמצום אינו מינימליזם; למעשה, הוא יריבו. המינימליזם שואף אל האפס, הצמצום מרחף במקביל אליו. המינימליזם הוא מחאה נגד הספרות, בעוד הצמצום הוא זיקוק שלה. הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד סיפר פעם בראיון כי בתקופה מוקדמת הכתיבה שלו "הפכה יותר ויותר מינימליסטית, עד שלבסוף לא יכולתי בכלל לכתוב. במשך שבע או שמונה שנים בקושי כתבתי. אלא שאז היתה לי התגלות: מה יקרה אם כאשר משפט או פסקה שכתבתי יהיו רעים - ארחיב ואצוק מתוכם עוד ועוד?"

החיזיון של קנאוסגורד מעורר את המחשבה המתבקשת, שלפיה הספרות היא אמנות של רדיקלים. במיטבה, היא מדלגת במיומנות מעל הפשרנות של השטח האפור, ופורחת בחיק הקטבים - בצמצום או בהפרזה. כה רחוק המצב הספרותי מהשגרה הלאה של החיים; באורחות חיינו מחנכים אותנו הורינו ומורינו למצוא ולשאוף אל האמצע ההגיוני, ואילו בספרות אנחנו נהנים לחרוג לקיצון, רואים בהגזמה כלי פיגורטיבי לחידוד האמת ("הגזמה היא אמת שאיבדה את המזג שלה", כתב ח'ליל ג'ובראן) ואילו בצמצום אקורד מדויק ומשויף.

אלא שכתמיד, עלינו לזכור שהכתיבה מפלרטטת עם ההונאה, וכי הכותב רשאי לפעול ככל העולה על רוחו, אך דבר אחד נאסר עליו - להישאר דומם. הצמצום מספק לא פעם מסיכה נוחה לשרלטנים, שמתעלמים במופגן מהצו של פיתגורס, שלפיו שתיקה עדיפה על מילים חסרות משמעות. לחלופין, ההפרזה היא גן עדן לכותבים בולמיים ולשקרנים פתולוגיים, שבתוך יער המילים והמשפטים מוליכים את קוראיהם שולל ללא כל התנגדות. יש לעמוד על המשמר; קריאת ספרות טובה כמותה כנסיעת אופנוען בשוליים של פקק - היא יעילה, עד שמישהו פותח את הדלת.

חתיכת משימה: להלך על הקו הדק שבין פטפטת נרקיסיסטית לבין כתיבה היפרבולית שמבליטה את האבסורד. לצעוד על הגבול המתעתע שבין פרוזה חסכנית לבין דלות מחשבתית של סופר שאין לו מה לומר. איך צולחים את שדה המוקשים הזה? כרגיל, פוסעים בין השורות, ולא בתוכן. מתרחקים מהטקסט ומאזינים לו מעבר לקיר. מביטים בו מבעד לחור של מנעול. ומנסים ללכוד את הרדיקל החופשי שמרחף בחלל, הרחק מכל צורה וסגנון. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...