על אף שהמילה "מזמין" קצת סותרת את הוותרנות המושלת בשיריו, ההאזנה לאלבום החדש של ניר שלמה "האמת היא שריר", משולה להזמנה לטיול בנבכי נשמתו הדואבת. אפילו כשהוא מדבר אל דמות חיצונית ב"השקר הגדול ביותר" שפותח את האלבום, הוא בעצם מדבר אל בבואתו אשר במראה, קורא לה-לעצמו "שקרן" ו"פחדן". הוא אומר לעצמו שאסור לו להיכנע לשקרים ולפחד, מעין מנטרה של חיזוק עצמי, אך מהדמות התשושה שמביטה בו חזרה, ניכרת העובדה שהוא ויתר מזמן. המוזיקה שעוטפת את הטקסט, לעומת זאת, היא הכל חוץ מוותרנית. היא שאפתנית, חזקה ובטוחה. השילוב הזה הוא מה שהופך את האלבום השני של שלמה ליצירה שמענגת את האוזניים ומכניסה אגרוף לבטן בו זמנית, ולאחד מאלבומי השנה, בין אם זו שמסתיימת בקרוב ובין אם זו שרק התחילה.
השירים של שלמה נשמעים כצליל תסיסה חרישי של זריית מלח על פצע פתוח. המחשבה שהרחש הזה גורם למאזין חוויה כל כך טובה, כמוה כהנאה סדיסטית מסבלו. אם את אלבום הבכורה שלו היה נכון להגדיר כעצוב, אלבומו השני הוא מעין מקבילה אמנותית להגדרה של דיכאון על פי ספר האבחנות הפסיכיאטריות. עשרה שירים באלבום, כל אחד מהם מבטא סימפטום אחד או יותר: תחושת אשמה, הפרעות שינה, מצב רוח ירוד, חוסר תיאבון, תשישות, חוסר החלטיות, קושי בריכוז - הכל פרט למחשבות אובדניות במובהק. שלמה מעביר את המאזין דרך עשרה מדורי גיהנום, וכולם אמינים באופן דוקרני.
השירים של שלמה מוגשים ללא שום מסננת, באופן אותנטי להחריד. לאורך כל האלבום הוא מציג את עצמו כצייד אימפוטנט - מונע ונרתע מאותן סיבות. הוא חשוף כמו חיה פשוטת עור בקליפ של "אנונימוס". הוא זאב חסר שיניים בלול תרנגולות, הוא נמר מורעב, כלב נאמן, "מערבולת של פיח ואש עם פקק בקצה". הכנות והישירות שבאמצעותן הוא מבטא את עצמו, הופכות את מה שבקלות אפשר היה לזהות כרחמים עצמיים - להזדהות רבה עם אמן ששר מדם לבו.
אם באלבום הראשון, המצוין כשלעצמו, עוד היה אפשר לזהות איזשהו חשש קל מחשיפה, בין אם מוצדק ובין אם לא, באלבומו השני שלמה משחרר כל רסן והולך עד הסוף, לא מסתיר אף קלף, בדיוק כפי שמרמזת עטיפת האלבום שמציגה אותו במערומיו. זה מתבטא בטקסטים המדממים שלו, בהטעמת המילים עם המשקל האמוציונלי הכי גדול כאילו הוא מכה עליהן בפטיש, בגיטרה שבאופן קוסמי-אבסטרקטי מבטאת הן כאב והן ותרנות.
הוא "ילד שכבר לא בוכה", והוא "אפילו רגוע", אבל מכל הסיבות הכי לא מרגיעות; החברים שלו משתזפים, מזיעים, מתקלפים, מתעייפים, נהנים וסובלים לחלופין מאותה השמש, והוא מתבונן ולא מבין, מקנא במעין נאיביות סלחנית; הוא נטע זר במועדון, מחפש אחת עם פגם, שיהפוך אותה לאנושית יותר; הוא רוצה שזה ימשיך לכאוב לנצח, רק כדי להרגיש אנושי בעצמו.
אל מול זה עומדת יציבה המוזיקה עצמה, כבדה, נוכחת, איתנה, משלימה או מחזקת את האמירה באמצעות התנגדות. היא אגרסיבית ב"חופשי", כשהוא שר על בריחה; היא תמימה על גבול המלאכית, מקושטת בקולות רקע מתקתקים ב"שמש", בזמן שהוא מבטא כהות אמוציונלית; היא מאיימת וסוערת כשהוא חסר אונים ב"מתחת לגלים"; היא מדרבנת את הגוף לזוז כשהוא משותק בין גברים מסריחים ונשים משובטות שרוקדים לצלילי "החרא הזה" ב"כל הנוצות הלבנות".
ב"אהובה" שסוגר את האלבום, היוצר מוצא נחמה, מענה והשלמה באמצעות כתף תומכת של אישה אוהבת. לכאורה ביטוי אופטימי, סוף טוב. אך גם הפעם האמת מתעתעת. שלמה תולה את כל האושר שלו במציאת אהבה, בדמות אישה שתיתן מענה לכל מאווייו. והרי ידוע שאין דבר מסוכן יותר מלתלות את כל האושר שלך באדם אחד כי ברגע שהוא נעלם, נעלמת כל התקווה. נשאר רק בור, חלל פעור.
בריק הזה בדיוק ניר שלמה יוצר, ומהמקום הזה בדיוק מאזיניו שואבים סיפוק. זו תחושה נהדרת באופן אכזרי. המוזיקה יפה כמו שהיא עצובה, והאלבום שלם על אף שהוא מתאר דמות מפורקת.