14 שנים אני עיתונאית, תשע וחצי מתוכן ככתבת ההתיישבות והפלילים של "ישראל היום". הייתי בכמה וכמה אירועים של פינוי תושבים ביהודה ושומרון, ובכולם הייתי עדה לקושי הרב - הן של המפונים והן של המפנים שנאלצו לספוג עלבונות והאשמות על החלטה שלא הם קיבלו. אני מבינה את הצורך שעולה לעתים להפעיל כוח פיזי, אבל את מה שקרה אתמול - כשסיימתי את משימתי העיתונאית עם צילומי רנטגן וחבישה נאה על היד - אני באמת לא מבינה.
הגעתי אתמול לשכונת "נתיב האבות" באלעזר כדי לסקר את הפינוי, אבל נתקלתי בקשיים. ולא רק אני, כל העיתונאים והצלמים שהיו שם נאלצו להיאבק כדי לעשות את עבודתם: בתחילה הייתה חומה של מג"בניקים שלא נתנה לנו לעבור את החסימה ולהתקרב אל הנגרייה, ששם התבצרו עשרות צעירים, ואחר כך גם הצרו את צעדנו כשכבר היינו בתוך המתחם המגודר.
כשאחרוני המתבצרים פונו מהמבנה, בזמן שהתקשורת נמצאת הרחק מזירת ההתרחשות עצמה ומתקשה לתעד, התקבלה הוראה להוציא את העיתונאים מהמתחם המגודר בשל ההיערכות להריסת המבנה. היה משמח לחשוב שההוראה ניתנה מחשש לשלומנו, אלא שהתברר שאלה היו רק העיתונאים שהורחקו. עוד זמן ארוך לאחר מכן הסתובבו שם רבים אחרים, והשטח היה רחוק מלהיות סטרילי. וגם כאשר כבר החלו להרוס את המבנה - ולא מדובר במבנה בטון שדורש דחפור D9, כן? - עדיין שהו שם רבים. הייתכן שהרחקתנו הייתה רק לשם הנוחות?
לכן, כששוטרות מג"ב הורו לי לצאת מהמתחם, סירבתי. התנגדתי. צילמתי את ההתרחשויות וביקשתי מהן שייתנו לי לעשות את עבודתי העיתונאית. ולמרות שכלל לא הייתי קרובה אל המבנה (כעשרה מטרים ממנו לפחות) כשהמשכתי בסירובי, הורה קצין קרוב לפנות אותי בכוח. שוטרת אחת דחפה אותי בגב, שנייה משכה אותי בידיי, ובסיועם של נוספים - כי צריך לפחות ארבעה שוטרים כדי לפנות עיתונאית - הוצאתי בכוח מהאזור. הפינוי הזה היה פיזי מאוד ובמהלכו נגרמו לי כמה חבלות ביד, שבעקבותיהן פניתי לקבלת טיפול רפואי. לשמחתי, צילום הרנטגן הראה שאין פגיעה חמורה והעניין הסתיים בחבישת היד לתקופה קצרה.
זוהי לא הפעם הראשונה, ולצערי כנראה שגם לא האחרונה, שאנו העיתונאים נאלצים להתמודד עם החלטה של גורם בשטח, שמחליט להרחיק אותנו מהזירה. תעודת העיתונאי שבידינו, שאמורה להקנות לנו חופש תנועה, פשוט הפכה לא רלוונטית. היא לא מעניינת את לובש המדים.
כך קרה בפינויים קודמים בשנים עברו (להוציא את הפינוי בעמונה) וכך קרה גם בירושלים, לאחר הפיגוע בהר הבית. אז, בעוד שמקומיים ותיירים הסתובבו באופן חופשי, המשטרה מנעה מעיתונאים גישה חופשית לרובע המוסלמי. הנימוק? כמובן, שמירה על ביטחוננו. לתיירים יש כנראה אפוד מגן מיוחד שהם מקבלים בנתב"ג.
אי אפשר להתעלם מתחושה קשה שיש רצון לשלוט במידע שיזרום. אמת, קל יותר לעבוד בלי מצלמות בשטח, אבל העיתונאים הם לא סקרנים שעוצרים ליד תאונת דרכים וגורמים לפקק, אנחנו שם כדי לדווח על ההתרחשויות ממקור ראשון. כשמונעים מאתנו כניסה לאירוע, גורמים לנו להיות תלויים בדיווח מגורם בעל אינטרסים ולציבור לקבל מידע מעובד.
בעידן הישן המטרה אולי הייתה מושגת, אבל בעידן של היום, כשלכל אחד יש מצלמה משוכללת בסלולרי, וכל אחד הוא מערכת חדשות מהלכת בפני עצמו, זהו קרב אבוד מראש. ואם כך, גם לגורמי האכיפה כדאי להבין: בעידן של פייק ניוז, אין תחליף לדיווח עיתונאי אמין.