את המלחמה בעזה ראה עשהאל לובוצקי בן ה-25 בטלוויזיה. אבל את המראות, הריחות והקולות הוא מכיר היטב. כמפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני, שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ואיבד חברים בקרב, לובוצקי יודע היטב מה זו מלחמה. לובוצקי נפצע במלחמה לפני שנתיים וחצי כאשר טיל נ"ט פגע בכלי הרכב המשוריין שבו ישב. תהליך השיקום הארוך שעבר בעקבות אותה פגיעה היה כשלעצמו מלחמה קשה. מה שהציל אותו באותה תקופה היה הכתיבה. בזמן ששכב במיטתו בבית החולים החל להעלות על הכתב רשמים מאותה מלחמה, שהפכו לאט לאט ליומן אישי ולסיפורה של המלחמה הקשה הזאת. כעת היומן הזה יוצא כספר "מן המדבר והלבנון" (הוצאת ידיעות ספרים). איך היומן הפך לספר- "בשלב מסוים פנו אלי מדובר צה"ל וביקשו לפרסם חלקים מהיומן. חבר של אבי קרא את זה והציע שנשלח את זה ל'ידיעות', והם חזרו אלי ואמרו שהם מעוניינים להוציא את זה". עסקת בעבר בכתיבה- "אני מאוד אוהב לקרוא, אבל מעולם לא שלחתי ידי בכתיבת סיפורים קצרים. היתה לי אהבה לנסח דברים בצורה מסודרת". לא רק להתנסח בצורה מסודרת אוהב עשהאל. אחד הדברים שבולטים בספר הוא היכולת שלו לא לאבד את העשתונות. כשחייליו חילצו אותו לאחר שנפצע בלבנון הוא הצליח לשמור על קור רוח ולהסביר להם מה לעשות. כשבבית החולים רצו לתת לו משככי כאבים הוא העדיף לסבול בשקט ולהישאר בריכוז ובשליטה. אני מעדיף להיות בהכרה", הוא מסביר. השהות הממושכת בבית החולים השפיעה עליו בסופו של דבר, והוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית: "היחס של רופאים למטופלים הרשים אותי, היה לי רצון להיכנס לתחום לא רק כדי לסגור מעגל אלא מתוך תקווה שהחוויה האישית שלי תתרום לי ותעזור לי בהתייחסות למטופלים בתור אחד שחווה את הצד השני". אתה מציין בספר שמות וקודים בקשר, מקומות ומסלולים שעברתם. לא חששת לחשוף מידע מסווג- "הכל עבר דרך הצנזורה הצבאית, כל דף ודף נבדק, לא פירסמתי שום דבר שלא ברשות. ביטחון המדינה חשוב לי הרבה יותר מהספר שלי". בספר מתוארת גם תחושת הבלאגן שאפיינה את המלחמה הזאת ובאה לידי ביטוי גם בביקורת הציבורית. "ניסיתי לתת תמונה אמיתית של מה שהתרחש ולא לייפות כאילו הכל היה מושלם. יש עייפות ופחד, זה קיים בכל לחימה. היו רגעים קשים, במיוחד הרגע המסוים של פינויו של עמיחי מרחביה, חבר קרוב שנפל בבינת ג'ביל. אבל בתוך כל זה, מבחינתי, היו שם בעיקר גבורה ועוצמה".