בית המשפט העליון הוא עוגן יסוד בדמוקרטיה הישראלית. מאז הקמתו בסמוך להכרזה על הקמת המדינה הוא זוכה ליוקרה רבה ומכהנים בו טובי השופטים והמשפטנים בישראל. חילופי הנשיאות הם גם יום חג מתמשך לשוויון המגדרי, שהרי בראש מערכת המשפט, במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון עומדות נשים.
הביקורת על מוסדות השלטון גם היא ממהות הדמוקרטיה. בעלי מניעים זרים לא מחמיצים שום הזדמנות למנף כל ביקורת, ולהפוך אותה מייד לסכנה לדמוקרטיה, לפגיעה בבית המשפט העליון ולאיום על שופטיו. איומי סרק מובהקים. מעמדו של בית המשפט איתן, שופטיו אינם מפוחדים והרשויות בישראל מכירות בחובה לכבד פסקי דין. יש לקוות שגם השופטים מכירים בחובה לכבד את הרשויות האחרות.
עם כניסת הנשיאה אסתר חיות לתפקידה, ראוי בשנת ה־70 למדינה לחשב מסלול מחדש לאור הירידה באמון הציבור בבית המשפט העליון. ידוע שלשופטים אין חרב וארנק אלא את אמון הציבור. העובדה שהקהילייה המשפטית המורכבת מאנשי אקדמיה, פרשנים בתקשורת, ממסד עורכי הדין ושופטים נהנית מהעובדה שכולם חושבים אותו דבר, אינה מעידה במאומה על הלכי הרוח בציבור. פרשני התקשורת מפרכסים את אנשי האקדמיה שחושבים כמוהם, ואלו מהללים את השופטים שבפסקי הדין שלהם נותנים ביטוי לדעות האקדמאים. ריטואל מעגלי שמייצר התנתקות מהציבור.
בעשורים הראשונים בית המשפט העליון ראה את עצמו כזרוע ארוכה של המחוקק והממשלה לסייע בהגשמת חזון ציוני גדול, הקמת מדינה יהודית. נכון שגם באותם עשורים ניתנו שלושה פסקי דין "אקטיביסטיים" שתומכי האקטיביזם השיפוטי מסתמכים עליהם כדי להוכיח שאקטיביזם שיפוטי אינו המצאה חדשה. למותר לציין, בשמץ של אירוניה, ששיא האקטיביזם היה אישור של בית המשפט לפסילת רשימה שהורכבה מחברי "אל ארד" על ידי יו"ר ועדת הבחירות בניגוד לסמכויות שניתנו לו בחוק. בפסק הדין נקבע ששופטים לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים גם כשאין חוק ויש לכאורה סכנה לציבור.
בשנת 1962 פסק השופט ויתקון ז"ל ששופטי העליון מחויבים לפסוק לאור הערכים המקובלים על הציבור המתקדם והנאור. ברבות הימים בית המשפט העליון שיעבד את עצמו לאותם ערכים. לא עוד ערכים יהודיים, ציוניים ולאומיים אלא ערכים אוניברסליים. ערכים שבשמם אין בעיה לפתוח מרכולים בשבת בתל אביב. חשוב להדגיש שהשופטים הדתיים היו בדעת מיעוט. בתוך המשפחה יש עימותים אידיאולוגיים שהמשפטנות היא רק כסות להם.
מתוך הכבוד הרב שיש לי לבית המשפט העליון הצעתי לנשיאה החדשה לנהוג ריסון, לזכור כי חוקים הם פשרות לאומיות שמושגות בכנסת, לא להפוך את ההגנה על המיעוט לעריצות המיעוט, ובעיקר לא להיות זירה למקצה שיפורים עבור חברי כנסת שלא הצליחו לגייס את הרוב הנדרש בהצבעות בכנסת.