אחד המקלות המרכזיים בגלגלים של הכדורסל הישראלי הוא העיסוק הבלתי פוסק בענייני זהות. ממספר הזרים, דרך החוק הרוסי ועד למתאזרחים. נדמה שאנחנו בחיפוש תמידי אחר שיווי המשקל הנכון בין זרים למקומיים, בין חוקי עבודה ראויים כמו החוק הרוסי, שאמור להגן על העובד המקומי, לבין שמירה על תחרותיות ואיכות.
נדמה שהזן הנכחד ביותר של שחקנים הם אותם בני 19-18 שסיימו גיל נוער ועולים לבוגרים באותה אגודה, "שחקני בית" שאפשר לנצלם כלכלית, לחסוך משכורת של שחקן מוביל ואולי לזכות לתהילת עולם על אפשרות לתת להם חשיפה ראשונה והשתלבות הדרגתית בבוגרים עד לבשלות שלהם. אך שחקני הבית נעלמו, עפו מהקן לחיים אזרחיים נטולי כדורסל מקצועני ברמות הגבוהות. לקראת העונה הקרובה נעשו כמה החתמות כאלה כמו יובל זוסמן (מכבי ת"א) ויותם חנוכי (גלבוע/גליל), אבל עוד נראה לאן זה ילך מבחינת דקות משחק ומאמן שמאמין בהם בלי לפחד. בינתיים החוק הרוסי אמור לתת מגננה לישראלים, אך בעצם מנוצל לרעה על ידי הנהלות ציניות שמחתימות גדודי מתאזרחים בגלל "מחסור בישראלים".
לאורך כל הדרך מלווה אותנו יצור הכלאיים הזה, השעטנז של הזהויות, הלוא הוא המתאזרח. לעיתים הוא בא לעשות סיבוב, לעיתים הופך את ישראל לבית. מצד אחד, רגשות האשם הציוניים שלנו מסרבים, וגם לא יכולים חוקית, למנוע מבחור יהודי צעיר, שהאישור שלו ליהדותו הוא הפעם ההיא שסבתו אמרה לו "לבריאות" ביידיש כשהתעטש לידה, לקבל אזרחות ישראלית. מצד שני, עסקנות השטייטל עסוקה כל הזמן בעיקום הכוונות האמיתיות של המחוקק כדי לקושש עוד כמה ניצחונות לתפארת מדינת כל אזרחיה. מאלישע בן אברהם, דרך התעודה המפוקפקת שבזכותה בראד ליף קיבל אזרחות (פיני גרשון: "יש דברים שאפשר לעשות רק בבניין המועצה בקריית שמונה") ועד מרים שארפ ומזל האוורד, מגש הכסף של נישואין־אזרחות־גירושין שנתנו לבעליהם לשעבר חוזה חדש דה לוקס וקריירה שהתארכה בעשור.
_0.jpg)
יובל זוסמן. המתאזרחים מקבלים את המקום על חשבונם של הישראלים המבטיחים // צילום: אתר פיב"א
מכבי ת"א שוב מובילה!
קומבינת הגיור והאזרוח המפוברק, שנבעו מתחרותיות בעיקר בין הקבוצות התל־אביביות, השאירה טעם רע בכדורסל הישראלי של שנות השמונים והתשעים. עד שגל המתאזרחים הזה פרש, עכשיו מגיע גל חדש. מתוך 75 שחקנים ישראלים שאמורים לזכות במרבית הדקות בליגה העונה, יש 17 מתאזרחים - כמעט 23 אחוז מהשחקנים - ושישה מהם חדשים: מג'וג'ו פלאס, המתאזרח של נס ציונה בעל השם המשעשע, דרך ספנסר וייס בגלבוע, שלקח בזמנו מקום של צבר בנבחרת העתודה נטולת הקליעה ועכשיו לוקח מקום בקבוצה שאמורה כביכול לייצג מחלקת נוער מפוארת, ועד לאדם הוניג וטרווס וורץ' מאשדוד, סם סינגר בהרצליה ופרדריק בורדיון בחיפה. גם בליגה הלאומית יש החתמה סיטונית כזו.
ומה עם הישנים? אלכס טיוס, בכיר המתאזרחים, שחקן יורוליג עם אנטי מובנה לנבחרת ישראל, חוזר. בתחום המתאזרחים (גם בתחום האנטי לנבחרת) מכבי ת"א מובילה העונה, ויש לקוות עבורה שזה לא יהיה התחום היחיד שבו תוביל. לטיוס מצטרפים שני שחקני ליגה מובילים כמו ג'ייק כהן וג'ון דיברתולומיאו הממשיכים במסורת צהובה וארוכה שממתגת את מכבי כקבוצה אמריקנית עם כתמים ישראליים סימבוליים, עם מנטליות חדר הלבשה כזו ועם ניסיונות נואשים להחזיר הגמוניה מקומית ורלבנטיות אירופית. חוק רוסי? חוק אלישע. לא שזה מפריע לאוהדים שרוצים קבוצה מנצחת ללא קשר לתעודות הזהות המשחקות בה.
אלכס טיוס. מכבי ת"א מובילה העונה בתחום המתאזרחים
אבל עזבו מכבי. הפועל ת"א האידיאולוגית דה לה שמאטע מתהדרת באזרוח של אדריאן בנקס, ירושלים זכתה באליפות בזכות ריצ'ארד האוול, ולחולון, להרצליה, לחיפה ולאשדוד יש שני מתאזרחים בסגל.
התירוץ לאזרוח המאסיבי הפעם הוא החוק הרוסי. אבל גם אם החוק הרוסי יבוטל ומספר הזרים יקטן, פרצת המתאזרחים עדיין קוראת לעסקן. ולכן אם אי אפשר למנוע אזרחות בזכות חוק השבות, אפשר לכפות על מתגיירים חדשים לשחק כזרים לפחות חמש שנים כדי להקהות את האינטרס הציני של הגיור. אבל כשענייני זהות, קשרים במשרד הפנים, לחץ מאגודות, יוקרה וכסף עומדים על הפרק, את הילד שמתאמן באגודה שלו, וחולם להגיע לקבוצת הבוגרים, אף אחד לא זוכר
