"שחור או לבן", אלבומו הרביעי של פאר טסי, יוצא כשהוא שם ענק בישראל. השנתיים האחרונות הפכו את טסי לאחד המוזיקאים הבולטים בפופ הישראלי, בעיקר בשל הלהיט הענק "דרך השלום". אבל בניגוד לאותו להיט ענק, שהצליח אפילו לעורר שיחות על פמיניזם ולהעניק לטסי קול ייחודי, האלבום החדש הופך אותו לעוד דייר בבניין הפזמון. דייר עם יכולות מרשימות, אבל לא כאלה שאין לאחרים בבניין.
האלבום נפתח עם "כמה טוב", בלדה אקוסטית שקטה וקטנה יחסית שנועדה להגדיל את הקול של טסי, אבל הוא פותח את המצערת שלו חלקית בלבד. קשה שלא לחשוב על אייל גולן, שאליו משווים את טסי באופן תדיר, שהופך שירים מהסוג הזה לחיצים מדויקים עמוסי רגש.
פרט ל"כמה טוב" שוחררו שלושה סינגלים נוספים: "שתיתי", "הכל זה בגללה" ו"גדולה מהחיים HE YO". הם מייצגים את התמהיל המבולבל מבחינה סגנונית של האלבום, כזה שמנסה לרקוד על כל החתונות, תרתי משמע. "שתיתי" מארח את אלון דה לוקו והרגאטון שלו (שדווקא סטטיק ובן־אל הפכו למגיפה מקומית עם "טודו בום" שלהם), "הכל זה בגללה" מבוצע מהודק ומופק נהדר, אבל איכשהו לא מתחבר ונשמע כמו הדבקה מרושלת. "גדולה מהחיים" דווקא מתקן את הטעות הזו, אבל לא מביא ייחוד או שפיץ שיעזור לו להפוך ללהיט לאומי סוחף.
הרצון לסמן וי בכל כך הרבה סעיפים מחליש את האלבום ולא מחזק אותו. 16 שירים הם כמות אדירה לאלבום שנועדה להבטיח שכל אחד ימצא בו משהו לאהוב, אבל בפועל זה פתח שדרכו שירים בינוניים יכולים להתגנב לאלבום.
פיזוז בין סגנונות עשוי להתאים למבצעים רבגוניים יותר, אבל במקרה של טסי הם שולחים אותו לאזורים לא מחמיאים. ברגעים שהוא באלמנט שלו, כמו ב"מטר מהמים", האלבום מצליח להקפיץ באמת.