יותר משלושה מיליארד בני אדם הואילו בטובם להקליק ביו־טיוב על השיר "Despacito" ולהפוך אותו לאחד הלהיטים המושמעים בהיסטוריה של המוזיקה. אולם היתה זו חבורה מצומצמת הרבה יותר, בצבעי אדום כחול, שהחיבור שלה לפצצת הרגאטון הקצבית שהצליח להוציא מכותבו, לואיס פונסי, התרגשות אמיתית.
"תודה לאוהדי סן לורנסו, אתם הראשונים להפוך אותו להמנון החדש שלכם. תודה שבחרתם בשיר שלי, מצפה לראות אתכם מבצעים אותו במגרש", בירך הזמר הפורטוריקני, ולא שכח קריאת "ואמוס סן לורנסו" לסיום.
פונסי, חובב ספורט ידוע, מבין את המשמעות של ההישג. שלושה מיליארד צופים ברשת זה טוב ויפה, אבל הכניסה לעולמם של אוהדי הכדורגל מבטיחה לשיר חיים ארוכים יותר, אולי אף חיי נצח. "Despacito", בכוונה או שלא, טומן בחובו את האלמנטים שמהם נולדים המנוני אוהדים. "הוא הולחן בגיטרה בבית", מספר היוצר, וכנראה הפשטות הזאת היא הסוד. המלודיה קלה וברורה, הקצב בנאלי למדי והמילים חסרות יומרה שקל להחליף אותן באחרות. עבור אוהדי סן לורנסו המקוריים מטבעם, זהו חומר ביד היוצר.
לשירי אוהדים תפקידים רבים מלבד מוזיקה לאוזניים, ויהיה מעניין לראות אם הלהיט של פונסי ישרוד את מבחן הזמן. הם מעניקים לקבוצה זהות, ובמידה רבים מספרים על התדמית, האידיאולוגיה והאופי של המועדון, מבדילים בינו לבין יריביו. "You’ll "never walk alone הוא לבטח שיר האוהדים המפורסם אי פעם. הוא נכתב ב־1945 ואומץ על ידי אוהדי ליברפול כשני עשורים לאחר מכן, כשגרסת כיסוי שלו כיכבה במצעדי השירים בבריטניה.
על פי האגדה, המבצע גארי מרסדן העניק למנג'ר דאז ביל שנקלי עותק של הביצוע והיתה זו אהבה מהאזנה ראשונה. העיתונאים שמעו על כך, הפיצו את הבשורה, ומפה לשם כבר 50 שנים שבכל משחק באנפילד השיר בוקע בעוצמה מהיציעים. סלטיק הסקוטית אימצה את השיר מעט מאוחר יותר, יש אפילו שטוענים שהיתה הראשונה, ומאז הצטרפו גם בורוסיה דורטמונד, פיינורד, טוקיו FC ועוד.
שלא כמו "דספסיטו", YNWA משלב לחן נפלא שמתגלגל על הלשון עם מילים בעלות משמעות שהועצמה לאחר אסון הילסבורו. כל אוהדי הקבוצות שרים אותו כפי שהוא, מבלי לשנות מילה.
מילים של אהבה
כשאוהדי נאפולי ורבים אחרים באיטליה אימצו את "Un giorno all'improvviso" (פתאום יום אחד) היו אלה בעיקר המילים שעמדו לנגד עיניהם. הלחן, שהוא העתק מלהיט של שנות ה־80, בכלל לא רע, אבל שורות כמו "פתאום יום אחד התאהבתי בך / הלב שלי דופק כשאני רואה אותך / הזמן עובר / אני עדיין כאן", הן הסיבה להפיכתו להמנון. גם מנצ'סטר סיטי בחרה ב"Blue moon" בגלל המסר ולא בגלל הצלילים, אותו דבר תופס במקרה של טוטנהאם ו"Cant smile without you".
אך לא תמיד קל כל כך להבין את החיבור. יש לא מעט סברות מדוע ווסטהאם אימצה את "I'm forever blowing bubbles", אשר רובן חוזרות ל־1920 ולכדורגלן בתי ספר ששמו וויל מארי, שכונה "Bubbles". לפי הסיפור האמין יותר, כשהגיע לאצטדיון, חבריו לעגו לו בשירת השיר, וכך נולד ההמנון. בכל מקרה, התיעוד הראשון הוא משנות ה־40 ונמשך עד היום.
לואיס פונסי. 3 מיליארד הקלקלות הפכו אותו לאגדה עכשווית // צילום: איי.פי
סטוק סיטי כמעט נאלצה לוותר לאחרונה על הבחירה שלה להמנון האוהדים. כמו נבחרת הרוגבי של וויילס, הפוטרס בחרו את "Delilah" של טום ג'ונס, בלדת רוק על סיפור אהבה כוזב. התאחדות הרוגבי הוולשית דרשה ב־2014 לאסור את שירת השיר, שמתאר רצח של אישה, בטענה שהוא עשוי להוביל לאלימות. דובר סטוק, בראיין שואו, הסביר: "זה רק שיר עידוד". בינתיים, האוהדים המירו את המילה "סכין" בשיר בזו של איבר המין הגברי. מה שנקרא, פשרה.
ההיסטוריה מוכיחה שהבחירה בשיר כהמנון קבוצת כדורגל טובה לשני הצדדים. הקבוצה מרוויחה זהות והגדרה, בעוד שהמבצעים זוכים לעומק, סיפור רקע, ונשארים בתודעה למשך שנים, עשורים ואולי לעד. ספק אם לואיס פונסי ולהיט הקיץ שלו ייכנסו לרשימה המכובדת, אבל עצם העובדה שנבחר על ידי אוהדי סן לורנסו לייצג אותם מבדילה בינו לבין שירי פופ זולים, שייעלמו מהתודעה ברגע שהשמש תתחלף בעננים.
