לא תבואי שישי־שבת. כבר כמה שנים שמינהלת הליגה משבצת כמה משחקים בעונה בימי שישי בצהריים. מה שהתחיל כאילוץ לו"ז, התברר מהר מאוד כתענוג אמיתי: אווירה נהדרת, משפחות שבאות בהמוניהן, ובעיקר חשיפה לקהל שבדרך כלל לא מגיע למגרשים - משפחות עם ילדים קטנים וחיילים שתפסו משחק בחמשוש מהצבא. לכן היו כל הסיבות להאמין שאלפים רבים יגיעו להיכל יד אליהו בשישי האחרון. אחרי הכל, זאת נבחרת ישראל.
אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. והמציאות היא שקברניטי איגוד כדורסל פשוט מסרבים להבין או לדעת איך למשוך את הקהל למשחקים. איך אפשר לצפות שמשפחה של שני הורים ושני ילדים תגיע להיכל, אם דורשים ממנה 200 שקלים למשחק הכנה, לא כולל חניה, ולמשל, מים מינרליים בכוס בעשרה שקלים?
פוסט מורטם. לאט־לאט באיגוד מתעשתים. אם לפני המשחק הם העלו פוסט מתנשא שבו הסבירו כיצד 14,000 ליטאים הסכימו לשלם ממיטב כספם כדי לצפות במשחק הכנה נגד צרפת, בתקווה שזה ישכנע את האוהדים להגיע - מה שבפועל רק הרגיז אותם - מייד בסיום המשחק יצאה הודעה שלפיה נשים, ילדים, חיילים וסטודנטים יוכלו לרכוש כרטיס למשחק נגד טורקיה הערב ב־20 שקלים - מהלך מבורך שהצוות המקצועי דחף אליו.
השלב הבא חייב להיות הוזלה משמעותית של הכרטיסים ליורובאסקט עצמו. עדיין לא מאוחר.
היציעים הריקים אינם יד המקרה // צילום: עודד קרני
אולטראס ציוני. ובכל זאת, יש מי שמנסה. כמה עשרות בני נוער לקחו על עצמם את הטייטל המחייב "האולטראס של נבחרת ישראל". הבכורה היתה בשישי. נכון, לפרקים זה היה מביך לראות כיצד כמעט אף אחד מ־3,200 האוהדים לא שיתף פעולה עם קריאות העידוד, וגם לא עם תחינות הכרוז שהכריז "אין שקט" ועם שריקות הבוז המוקלטות שבקעו ממערכת הסאונד (בשביל מה?), אבל זה בוודאי עדיף על אווירת הדיור המוגן שהיתה בדרייב אין נגד בריטניה. איך אמר אחד מאנשי הכדורסל שלוקחים חלק בהפקת הטורניר? "יהיה לא נעים לראות איך ליטא יבואו לכאן עם מאות אוהדים שלא מפסיקים לעודד, לעומת כמה נערים שמנסים לסחוף את הקהל ללא הצלחה".
עסקת חבילה. ארז אדלשטיין קיבל ביום שישי את החבילה המושלמת: גם ניצחון, הפעם על נבחרת מסקרנת ועם פוטנציאל גדול כמו סלובניה, וגם הזדמנות לראות את החסרונות בתפקוד הנבחרת, מספיק כדי להבין שלא הכל מושלם אבל גם לא במחיר הפסד.
במחצית הראשונה הנבחרת נראתה פשוט נהדר. עומרי כספי נכנס למשבצת המנהיג וריצ'ארד האוול הראה למה באיגוד התעקשו על אזרוח הבזק שלו. ככל שהיורובאסקט מתקרב, כך אפשר לראות איך הרוטציה מתחילה להתעצב. נכון לעכשיו, בר טימור, אלישי כדיר ועמית שמחון ימשיכו לחכות להזדמנויות.
בצד הליקויים היה אפשר לראות שבהיעדר דחיפה מהיציעים, לנבחרת קשה להחזיק אנרגיות גבוהות לאורך זמן. גם במחלקת הפיזיות אפשר להדליק נורה אדומה, וצדק אדלשטיין כשאמר בסיום המשחק שטוב ש"המכה" הזאת הגיעה לפני איטליה וליטא, שצפויות להיות הנבחרות הכי פיזיות בבית. בהקשר הזה, המאמן הלאומי יצטרך לחשוב איך לגרום לשחקניו להעמיד הגנה טובה בלי לבזבז עבירות יקרות, בעיקר של האוול.
מיי ניים איז לוקה. ואי אפשר בלי כמה מילים על לוקה דונצ'יץ'. אנחנו נוטים להשתמש בציניות במטבע הלשון "הטוב בעולם לגילו" שנולד כשפרדראג ראיקוביץ' הגיע למכבי ת"א, אבל דונצ'יץ', בן 18 בסך הכל להזכירכם, הוא כנראה באמת הכדורסלן הטוב ביותר בעולם לגילו, והאתלטים מהתיכונים בארה"ב מוזמנים להוכיח אחרת.
זו לא רק הקליעה האבסולוטית והגודל שלו (2.01 מ'), שמאפשר לו לשחק בארבע עמדות. הילד מפגין חוכמת משחק של שחקן בן 30. אז נראה שלפחות בשביל דונצ'יץ', היה שווה להגיע ביום שישי. גם במחירי הבוטיק של האיגוד.
