עשרה שירים וכמעט 40 דקות של מוזיקה מרכיבים את האלבום החדש של ריטה, אלבום שנושא את השם המסקרן "ניסים שקופים" ובושל במשך תשע שנים ארוכות של יצירה.
האלבום, שכולו בעברית, משוחרר לרגל חגי תשרי ומחזיר אל הבמה את אחד השמות הגדולים של העשורים האחרונים. הוא מוקלט ומופק על ידי אמנים ישראלים, אבל מנותק לחלוטין מכל סממן עכשווי.
אין הכוונה שהשירים, ההפקה או הביצוע נשמעים ארכאיים ולא מעודכנים. במובן הזה, ריטה שומרת על מקום בחזית הדבוקה של הכוכבים המקומיים. הכוונה היא לרוח הישראלית, לדופק של הרחוב, לשיח היומיומי ברחוב, לייצוג כלשהו של התקופה הזו בתוך האלבום. "ניסים שקופים" לא מייצג את החיים שלנו כאן ועכשיו. הוא אוניברסלי מאוד, אופטימי מאוד, רגשני מאוד, אימהי מאוד ומפויס מאוד. הוא הצעה להתנתק מהחיים שלנו כאן ועכשיו ולעבור, אפילו זמנית, אל מצב תודעה אחר.
אולי כאן נמצא כוחה הגדול של ריטה. ביכולת לקחת את המאזינים שלה ולערסל אותם אל תוך חיק אימהי מדומיין.
אלבומה של ריטה ניסים שקופים
הקול שלה עדיין נקי ויפהפה, ההגשה שלה רכה ומזמינה והשירים רחוקים מלייצר התנגדות. הם מדברים על הכרת תודה וחיפוש הטוב ("למצוא את אלוהיי את אהבת חיי", "כנף גדולה"), על הודיה יומיומית ("יכולתי אז להתרסק/ אבל היו ידיים/ מלא מלא ידיים", "לא מוותרת"), על אהבת אם לילדיה ("קחי לך את דמעותיי המתרגשות כשנבעת ממני", "קחי לך"), על אהבה פשוטה ("אל תפחד, חבר שלי למסע/ האהבה שלנו שוכנת בעריסת ליבנו/ שקטה ומכוסה", "ניסים שקופים") ועל חברות אנושית ("חבר של פעם מה איתך היום?/ פצצת געגועים מתקתקת לי בבטן"). הם מלאים בחמלה אוטומטית, כזו שקל להתמסר אליה.
ייתכן שחלק לא מבוטל מהקהל של ריטה אכן מחפש אצלה את אותה חמלה אימהית ורכות מקבלת, אבל אלה אינן הצעה מוזיקלית, וודאי שאינן בשורה שלה ממתינים תשע שנים.
ההצעה המוזיקלית שכן קיימת באלבום היא עגולה וחלקה, פשטנית ונגישה, מצע נוח לעיכול ולא זכיר (למעט "התחלת הבוקר", שמביא קצת ניחוח לבנטיני מתבקש) שעל פניו נישא קולה של ריטה. גם ההגשה המקצועית לא מסגירה שום טפח מחייה הפרטיים של ריטה, למעט הדואט עם בתה משי, "קחי לך", שאותו כתבו יחד ובו אפשר לזהות התרגשות אמיתית וחיבור מוחלט.
בשיר הזה, שאינו בהכרח הטוב ביותר באלבום, ריטה מרשה לעצמה לסדוק מעט את התדמית של הזמרת הלאומית (טייטל שלחלוטין מגיע לה) ולגעת במאזינים באמת.