מה המהלך הכי אמיץ שיכול לעשות הראפר העשיר, המוכר, הגדול והמסוקר ביותר בעולם? מה יכול להפוך איש עסקים מוצלח לדמות מעוררת אמפתיה ולא אנטגוניזם? איך מפרקים חומה מהונדסת היטב של דימויים שנבנתה במשך שנים סביב הראפר הברוקלינאי שלקח את ההיפ הופ לגבהים חדשים?
שאלו כל יועץ תדמית מתחיל, והוא יגיד שהדרך הבטוחה היא להפגין חולשה. לא בטוח בכלל שג'יי זי נעזר בשירותיו של יועץ תקשורת מתחיל, או יועץ תקשורת בכלל, אבל באלבום החדש שלו, "4:44", הוא פותח הכל ומתוודה על חטאים.
האלבום נפתח בקטע בשם "Kill Jay Z", שאמור להכתיב את הטון לאלבום כולו - שון קרטר (שמו האמיתי של ג'יי זי) רוצה לפרוץ מתוך התחפושת שהוא עוטה על עצמו כבר כמה עשורים ולספר את הסיפור האמיתי שלו. הוא רוצה להכות על חטא הניאוף והבגידות באשתו, הוא רוצה להתנקות מוסרית כדי שיוכל להביט לילדיו בעיניים, הוא רוצה להגיד לאמא שלו שהיציאה שלה מהארון זה קול לגמרי והוא אוהב אותה.
כל הרצון הזה הופך את האלבום לסוג של אלבום קונספט, כזה שמציג את הצד הסנטימנטלי והמהורהר של מי שהיה עד לפני רגע גנגסטה עם חוש עסקי מפותח ורעב למיליונים ולהצלחה.
אפשר לבחור להאמין לו, להבין את הדרך שעשה מהרחוב ועד לעושר מופלג ולכוכבות בינלאומית, להכיר את השינוי בחשיבה שלו בעקבות הפיכתו לאב ולידת התאומים, לקבל את העובדה שקרטר כבר בן 47 ואפילו סופרסטאר במעמד שלו מגיע לנקודה שמחייבת חשבון נפש. אבל אפשר גם שלא, וזו הבחירה שלי.
"4:44" נותן תחושה של אלבום כן, אבל הכנות הזו מהונדסת. היא מגיעה בתזמון מושלם מדי, היא מנוסחת מתמטית מדי, היא לא מוחלטת ועדיין שולחת עקיצות מגלומניות לעבר המתחרים, היא יותר מקדם מכירות מאשר פאזה אותנטית ביצירה.
למזלו של ג'יי זי, הוא אוחז בכישרון פנומנלי וביכולת לעטוף כוונה צינית בעטיפה מלודרמטית. הוא מושיב על כיסא המפיק את NO I.D, שמכניס לאלבום סימפולים מדויקים (ואני מתכוון מדויקים ברמה של כירורגיית מוח) של סטיבי וונדר ונינה סימון, שמעניקים לו תחושה מוכרת וחמה. הוא דואג להזכיר שלמרות "ההתגלות", הוא עדיין חובב ממון ("Financial freedom my only hope/Fuck living rich and dying broke" הוא שר ב"The Story of O.J") אבל עדיין שחור.
אבל כל הציניות והספקנות שבעולם לא יכולות למנוע את המסקנה: "4:44" הוא אלבום מעולה של אמן מוכשר ונבון, כזה שיודע להפוך לימונים ללימונדה ששווה מיליונים.