ב־9 ביוני אשתקד, ערב הזכייה ההיסטורית של מכבי ראשל"צ באליפות, התעצבה התפיסה האסטרטגית של הפועל ירושלים לעונה הנוכחית. שם נולד ה"אם קבוצה ממקום שישי זכתה באליפות, אז אין סיבה להתאמץ בשביל המקום הראשון", וגם אחיו התאום "יש סיבוב שלישי לתקן", ואפילו אחותם "העיקר להגיע לפיינל פור". אז ירושלים הגיעה לפיינל פור, שיחזרה את הגמר מול ראשל"צ בחצי הגמר והשיגה את הנקמה עם ניצחון 76:93 בדרך לעוד קרב על התואר.
כעת, כדי לקחת אליפות, ירושלים צריכה לעשות דבר שלא עשתה כל העונה בליגה: לרשום ניצחון חמישי ברציפות. רצף הניצחונות הגדול ביותר של ירושלים העונה, עד המהפך נגד נהריה והניצחון אמש, עומד על ארבעה ניצחונות בלבד. זה קרה בין המחזור ה־13 ל־17, עם ניצחונות על קריית גת, גלבוע/גליל, נהריה ואשדוד. פעם חמישית צלחת?
בעיני רבים, הקריירה של אלישי כדיר מעט חוסה בצילה של זו של ליאור אליהו. כדיר היה הקפטן הגאה של ירושלים, עד שהאדומים הרעידו את אדמת הכדורסל הישראלי והנחיתו את אליהו אצלם, והוא נאלץ לנדוד לאילת. גם ב־2011 נאלצה מכבי ת"א לוותר על שירותיו של כדיר בעקבות חזרתו של הבן האובד אליהו משנת הגלות בוויטוריה. בזמן שכדיר רשם חסימה גדולה על אמארה סטודמאייר, אליהו המשיך להיות היעד מספר 1 בהתקפה של ראשון ונראה כבוי. סטודמאייר, אגב, חיכה עד אתמול עם ההאלי־הופ הראשון של העונה.
מי שעשה היכרות מקרוב עם הסלים ביד אליהו לקראת היורובאסקט הוא ריצ'רד האוול, שכיכב עם 18 נקודות (כן, הזימון של המתאזרח הנוסף ג'ייק כהן הוא בעיקר למראית עין). ג'רום דייסון (23 נק') וטורנס קינסי (18 נק', המצטיין במשחק) הופיעו גם כן בגדול למאני־טיים של העונה.
רבות נכתב על כך שירושלים לא יודעת "להרוג" משחקים. אתמול היא הרגה את המיתוס וסיפקה מצרך נדיר לאוהדיה: גארבג' טיים ארוך, שאיפשר את הרחבת רפרטואר השירים ביציע.
