אני לא יודע אם הוא באמת כל כך מהפכני כמו שחלק מהמבקרים האמריקנים טוענים שהוא, ואני גם לא לחלוטין משוכנע שהוא אומר משהו עמוק ומשמעותי על בעיית הגזענות בארה"ב (מעבר לכך שהיא קיימת גם במקומות שהכי לא הייתם מצפים שהיא תהיה קיימת בהם), אבל "תברח" של הקומיקאי המצליח ג'ורדן פיל הוא לבטח אחד מסרטי האימה היותר מבדרים והפחות משעממים שבהם צפיתי בזמן האחרון.
על פניו מדובר במותחן מ' נייט שאמלאני סטנדרטי, מהסוג שכבר ראיתם עשרות כמותו, ואני מניח שאתם כבר מכירים את הנוהל: גבר צעיר ותמים, שמבקר את הוריה האמידים של חברתו בפעם הראשונה, מוצא את עצמו מוקף בגורמים עוינים, וכנראה גם רצחניים, בבית מבודד אי שם בדרום. רק מה? בפעם הזאת, בניגוד לבדרך כלל, הגיבור שלנו הוא שחור, וכל הגורמים העוינים שמקיפים אותו - החברה היפה, ההורים היותר מדי ידידותיים שלה וכל החברים העשירים, החייכנים והשמאלנים שלהם - הם לבנים.
פיל, שהתפרסם כחצי מהצמד הטלוויזיוני "Key and Peele" (האחראי לשפע של מערכונים מבריקים, שנגעו לא אחת בסוגיות של גזע באמריקה), הולך כאן על חבל דק, ולמרבה השמחה הוא אינו מועד. התסריט החכם ומלא המודעות העצמית - שמשלב בין "נשות סטפפורד", "נחשו מי בא לסעוד" ו"אזור הדמדומים" - נע במיומנות מרשימה בין סאטירה, קומדיה ואימה, וככל שהעלילה מסתבכת והולכת, כך גם מטפס מדד הסוריאליזם הלינצ'יאני של היצירה.
פיל אמנם אמר בראיונות כי החל לכתוב את הפרויקט לאחר בחירתו של ברק אובאמה לנשיאות ארה"ב ב־2008, בתגובה לתחושת האחדות המזויפת ששררה באמריקה באותם ימים. אך באופן לא מפתיע, המצב הפוליטי־חברתי בארה"ב בהנהגתו של טראמפ רק גורם לתוצאה להיות עכשווית וחותכת יותר.
גם בגיזרת המשחק אין תלונות. השחקן הבריטי האלמוני יחסית, דניאל קלויה ("סיקאריו", "מראה שחורה"), מגלם את גיבור הסרט, כריס, ושוקע באיטיות ובנימוס אל תוך המלכודת האכזרית שנטמנת עבורו, תוך כדי שהוא מיטיב לדגמן מצוקה וחוסר אונים. אליסון וויליאמס ("בנות"), שמגלמת את החברה שלו, רוז, מצליחה להיות גם מאוד סקסית וגם מאוד קריפית. בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן") וקתרין קינר ("להיות ג'ון מלקוביץ'"), שמגלמים את הוריה, פשוט מושלמים בתור זוג יפי נפש מהגיהינום ("נשבע לך שהייתי מצביע עבור אובאמה גם פעם שלישית, אם היה אפשר!" מבטיח האב לכריס עם הגעתו).
לא אחשוף כמובן את הטוויסט הגדול והחולני שממתין לכם כאן, אך כן אומר שהוא מבוצע בתנופה ובביטחון, ואוסיף כי עדיף שלא תצפו ליפול מהכיסא מרוב תדהמה, כי זה כנראה לא יקרה. לא נורא. גם ללא הפתעות מרעישות שבכוחן להפוך את הקערה על פיה בשנייה האחרונה, "תברח" עדיין עדיף פי כמה על פני התוצרת הרגילה (ע"ע "לזמן את הרוע", "הרוע שבפנים" וכיו"ב), ולפרקים הצפייה בו אף הזכירה לי צפייה באירוע היסטורי. בכל זאת, זו פחות או יותר הפעם הראשונה מאז יצא לאקרנים "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו ב־1968, שבה אמריקה מצליחה להתעלות על עצמה ולהתייחס לאופייה הגזעני בעזרת סרט אימה. פעם ב־50 שנה מותר כנראה.
ציון: 7