יורם חטב ושמיל בן ארי - שני שחקנים ישראלים ותיקים, מיומנים ומצוינים - מקבלים הזדמנות לא שכיחה להפגין את כישוריהם במלואם ב"נמל בית", דרמה גברית, יצרית ואקטואלית של התסריטאי־במאי ארז תדמור ("ארץ פצועה", "הבן של אלוהים"), שמתרחשת בנמל אשדוד.
חטב מגלם את אביטן - יורד ים ששב לביתו לאחר עשורים ארוכים שבהם שהה על ספינות. מהרגע הראשון מתחוור לו (ולצופים) שהחזרה ליבשה לא תהיה פשוטה. בתו (לירון בן שלוש), שהפכה זה מכבר לאם, מפנה לו כתף קרה ואילו עבודתו החדשה, כבכיר בנמל שצריך לגשר בין רצונות ההנהלה שבראשה עומד טיפוס נכלולי ואינטרסנט (שרון אלכסנדר), לבין רצונות העובדים המונהגים בידי יו"ר הוועד הכוחני והכריזמטי אזולאי (בן ארי), נראית גם היא כאתגר לא קטן.
אביטן (האידיאליסט) ואזולאי (הגנגסטר) מכירים לא מאתמול ואזולאי אף הכיר והעריץ את אביו של אביטן, שהיה דמות מיתולוגית בנמל, אך כעת אין מקום לסנטימנטים. העובדים יוצרים בלאגן ועיכובים ומעורבים בשחיתות, ההנהלה רוצה לייעל את העבודה ולנקוט צעדי הפרטה, ולאחר כמה מניפולציות כושלות נקלעים שני הגיבורים במהרה לדו־קרב ערכי, רגשי והישרדותי שממנו רק אחד מהם יוכל לצאת כאשר ידו על העליונה.
כמו "נורמן" של יוסף סידר, גם "נמל בית" משתמש באירועים שנתלשו מכותרות העיתונים כבסיס תסריטאי. כמו סידר, גם תדמור מעדיף לקחת את דמויותיו ואת קו העלילה שלו למקום "קולנועי", ולא בהכרח שיפוטי או הצהרתי, כדי שזה ישרת את הסיפור ואת הדרמה - ולא את האג'נדה החברתית.
בתוך כך, בעזרת אנסמבל יוצא מן הכלל של שחקנים, הכולל את אנה דוברוביצקי כעניין הרומנטי של אביטן, ואת אייל רוזלס, יעקב זדה־דניאל ולירון לבו כעובדי נמל - תדמור והתסריטאי השותף שלו שלמה אפרתי אינם מתקשים להגיש לצופים מעשיית מוסר סולידית, יעילה וקולחת שמתקדמת בביטחון ובהתמדה אל עבר קו הסיום.
נכון, אפשר לזהות כאן קלישאות והידבקות לקונבנציות מוכרות, ולא כל הדמויות שמופיעות על המסך התברכו בעומק ממשי, אך תצוגות המשחק הסוחפות ומלאות הכוונה של חטב ובן ארי מצדיקות לבדן את הצפייה בסרט. אם תוסיפו לכך את הצילום החם של זיו ברקוביץ', שמוציא את המקסימום מהלוקיישנים, ואת גלריית שחקני המשנה, תקבלו עיסקת חבילה משתלמת למדי. זו אולי לא הטרגדיה האמריקנית הגדולה של "חופי הכרך" הקלאסי, או של העונה השנייה של "הסמויה" (שמתרחשת כולה בסביבות הנמל של בולטימור), אבל גם לטרגדיה אשדודית קטנה, כך מתברר, יכולים להיות תוקף ועוצמה.