רק השבוע, כמעט חודש לאחר מסע הטבח המחריד שבו נרצח אחיו נחמן, ביחד עם דור כרסנטי וילדיה יוסף ובנימין, העז נתן עתיה, היחיד ששרד את האירוע, לספר על המשחק האחרון והמצמרר ששיחק עם אחיו. זה היה שלושה ימים לפני הרצח, בחצר הבית.
"שיחקנו במשהו שהמצאתי לפני הרבה זמן: בית דין", מספר נתן בן ה־10. "בהתחלה חפרנו ביחד בור באדמה. אחר כך משכנו את המיטה הישנה שמונחת בצד, שמנו עליה שני כיסאות פלסטיק שחורים וישבנו עליהם.
"אני הייתי המלך, ונחמן היה הפושע. החלטתי שאני דן אותו למיתה. אמרתי לו, 'יאללה נחמן, תיכנס לבור'. אחרי זה שכבנו שנינו על האדמה וצחקנו".
בצהרי שבת, 28 בינואר, שהו נתן ונחמן בן ה־11 בבית משפחת סלע, לאחר שהאב נדב הזמין אותם לחמין. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ביקרו בביתם. נתן היה שם שבוע קודם, ונחמן - כמה חודשים לפני כן. בביקורים הקודמים הם נהגו לשחק מעט עם יוסף בן השנה ועשרה חודשים ועם בנימין בן השמונה חודשים, לאכול צהריים ולחזור הביתה.
אלא שהפעם הסתיים המפגש התמים והידידותי בטרגדיה, שמניעיה טרם הובררו. על פי החשד, סלע רצח בדקירות את אשתו, את שני ילדיו הפעוטים ואת נחמן, ופצע את נתן, שהעמיד פני מת, וכך ניצל. הרוצח התחבא במטע הסמוך לביתו, עד שנעצר כעבור שעתיים.
"הרוצח נעל את הדלתות והחלונות והתנפל על דור", אומר נתן. "כשהוא בא אלי, אמרתי 'שמע ישראל' ורציתי לפרוץ את החלון. אני לא מבין למה לא ניפצתי אותו, הייתי יכול לשבור את הזכוכית".
כאב לך כשהותקפת?
"עצמתי את העיניים ולא הרגשתי כלום. זה חסד של השם".
איך עלה בך הרעיון להעמיד פני מת?
"השם נתן לי בינה. למדתי עם אבא בספר המידות של הרבי נחמן מברסלב שצדקה תציל ממוות. כשהייתי שם, נדרתי בלב שאת כל הכסף שחסכתי כדי לנסוע לקבר של הקדוש מאומן, 500 שקל, אתן לצדקה אם אשאר חי".
ותרמת?
"אבא נתן את הכסף לרב של מגדל".
נתן הפצוע והמדמם הצליח לצאת מהבית בכוחות עצמו. הוא פתח את החלון אחרי שנדב יצא מהבית, רץ לכיוון הכביש, ושם פגש אנשים וצעק שנדב רצח את דור, את הילדים שלה ואת אחיו. הם הזעיקו עזרה.
בסביבות השעה 13:45 הגיע לבית איתן כרסנטי, אביה של דור, וגילה את הזוועה.
נתן הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה. "שמו אותי במיטה ולקחו אותי במסוק", הוא מספר. "פחדתי שהדלק ייגמר ואנחנו נתרסק". כשהגיע, הוגדר מצבו בינוני. הוא נותח בראשו ובידיו, והחתכים בלחיו השמאלית נתפרו. אחרי יממה שוחרר לביתו, כששתי זרועותיו נתונות בגבס.
עד היום הוא לא חזר ללימודים. רק בשבוע הבא יוחלט אם להסיר את הגבס, וייבחן הנזק שנגרם לעצבים בידיו.
חברים מבית הספר באים לבקר אותך בבית?
"כן. אנחנו משחקים ביחד בחצר, או בטאבלט שקיבלתי במתנה מחברים".
הם שואלים מה קרה לך?
"לפעמים הם צוחקים עלי ושואלים אם חתולה שרטה אותי בפנים. את רואה את החוטים של התפרים? הם נמסים במקלחת. את התפרים בראש הורידו לי לפני שבוע. קצת כאב לי. יש לי גם מסמרים בידיים (ברגים שמקבעים שברים; ט"א), ואני לא יכול לכתוב".
"הנשמה שלו התכוננה"
ישראל ואורה עתיה הם חוזרים בתשובה. ישראל (43) נולד בקיבוץ כפר גלעדי, ובילדותו אובחן כסובל מעקמת בעמוד השדרה ועבר ניתוחים בגבו ובבית החזה. למרות נכותו התנדב לצה"ל ושירת בחיל המודיעין. אורה (36), ילידת קריית שמונה, התגייסה לצבא ושירתה בחיל האוויר. לאחר השחרור שיחקה כמה חודשים בתיאטרון בקריית שמונה, ולאחר מכן נדדה לאילת ועבדה כשנה בצוות הווי ובידור בכמה מלונות.
את הצעדים הראשונים לעבר הדת עשה ישראל אחרי השחרור ב־1995, במהלך טיול בארה"ב. "פגשתי בלוס אנג'לס קיבוצניק חוזר בתשובה, והוא חשף אותי לראשונה ליהדות ולקח אותי להרצאות", הוא מספר. "אחרי שנה טסתי לבד לתאילנד, יפן והודו ושהיתי שם שנתיים.
"הייתי רוחני, חיפשתי משמעות. כל היום עשיתי מדיטציה, בלעתי ספרים על רפואה סינית ולמדתי אסטרולוגיה. מדי פעם הייתי נכנס לבית חב"ד כדי להניח תפילין".
הוא שב לארץ בגיל 25 והחל ללמוד תורה בבית כנסת בנווה צדק שבתל אביב. "שנתיים אחר כך עברתי לישיבה בצפת, שם הכרתי את הרב דב קוק הצדיק מטבריה, ומאוד נקשרתי אליו. הוא הנשיא הרוחני של מוסדות 'חמדת תורה', שבהם לומדים הבנים שלי, ושל ישיבת 'מאורות רפאל', שבה אני לומד עד היום".
התהליך שעברה אורה החל ב־2003, כשהיתה בת 22. "קראתי את הספר 'גליה - מסרים מעולם האמת', שמתאר את התקשורת הרוחנית בין ילדה אוטיסטית לאמה, ובכיתי. זה היה הרגע שבו החלטתי לחזור בתשובה. נרשמתי למדרשה תורנית לנשים בטבריה, אבל לפני כן נסעתי לסוף שבוע באילת כדי 'להיפרד מהחילוניות'. כשחזרתי, רציתי לבלוע את כל התורה. שלושה שבועות אחר כך הכרתי את ישראל".
דור כרסנטי וילדיה, יוסף ובנימין. "נחמן יצא אליהם אחרי האוכל, בלי ששמנו לב"
הם נפגשו בסעודה שערכה אם הבית של המדרשה שבה למדה, שאליה הוזמנו גם האברכים מהישיבה של הרב קוק. "עזרתי להגיש אוכל לשולחן של הבנות, ולשנייה אחת הרמתי את העיניים וראיתי את ישראל", מחייכת אורה. "היה המון טוהר במבט שלו, וידעתי שהוא יהיה בעלי. יומיים אחר כך נפגשנו בלובי של מלון, בתיווך של אם הבית ובעלה. בפגישה השנייה, על גבעה מחוץ לטבריה, ידענו שאנחנו רוצים להיות ביחד. אחרי חודש התחתנו".
הם התגוררו תחילה בדירה קטנה בטבריה, שם נולדו איילת השחר (13), נחמן, נתן, משה חיים (9 וחצי), אברהם יצחק (8 וחצי), שרה (7) ורחל (6). לפני שנתיים וחצי עברו לבית שכור במושבה מגדל שליד טבריה ("התגעגעתי למרחבים שאפיינו את הילדות שלי בקיבוץ", אומר ישראל), וכאן נולדה לפני שנה התינוקת אדל.
זה בית ישן, סגפני. שלושה חדרי שינה קטנים, סלון שידע ימים יפים יותר, ובו ספה אחת בלבד, מטבח קטן ומקלחת אחת שמשרתת את כולם. שבעת הילדים מצטופפים בשני חדרי שינה קטנים. טלוויזיה ומחשב אין. הטרגדיה שפקדה את המשפחה רק מעצימה את הקשיים הכלכליים; הכיבוד המוגש למבקרים מגיע משכנים ומחברים.
בניגוד תהומי למצוקה הזאת, הנוף הנשקף מהחלונות עוצר נשימה. מימין שיפוליו המוריקים של מצוק הארבל, שעליו פוסעים בשלווה סוסים ופרות דשנות. מהחזית נפרשים, כמו בגלויה, בקעת גינוסר, הכנרת והרי הגולן. בימים בהירים רואים מכאן גם את פיסגת החרמון המושלגת.
"אנחנו חולמים כבר המון זמן לעזוב לדירה אחרת, מסודרת וגדולה יותר, שבה לא יישנו ארבעה ילדים בחדר", אומר ישראל בשקט. "עכשיו יהיה יותר קשה, כי צריך להקדיש את כל האמצעים לשיקום הפיזי והנפשי של נתן. קשה לנו לחיות כאן ולראות את המיטה של נחמן נשארת ריקה. אפילו את המצעים לא החלפנו. רק עכשיו אני קולט שגידלתי שמונה ילדים, אבל על אחד מהם אני לא אחראי יותר".
הקשר בין שני האחים היה חזק וסימביוטי. בכל בוקר נסעו עם אביהם ללימודים בטבריה, וכשחזרו הביתה שיחקו ביחד או למדו תורה עם האב. "הפרש הגילאים הקטן הפך אותם לחברים מאוד טובים, שעשו הכל ביחד כמו תאומים", אומרת אורה. "אם נתן הוא החכם, הרי נחמן הוא התמים וטוב הלב. שניהם ילדים חברותיים שמדברים עם כולם".
היו נורות אדומות שנדלקו לכם לפני האסון?
ישראל: "רק בדיעבד קלטנו שהיו המון רמזים. אני זוכר שהסתכלתי מהחלון איך נתן ונחמן חופרים את הבור בחצר, וכעסתי כי הם התפלשו בבוץ. גם אורה לא ייחסה חשיבות למשחק והאמינה שהם משתזפים קצת בשמש. רק אחת השכנות שלנו, שהתאלמנה לאחרונה, הזדעזעה מההתעסקות שלהם במוות וביקשה שיפסיקו.
"היום אני מסתכל על המשחק הזה אחרת. בגמרא כתוב שהאדם אולי לא יודע, אבל הנשמה והמזל שלו חוזים את עתידו. לא סתם הילדים דימו הליך של קבורה כל כך סמוך ליום הרצח".
אורה: "שבוע וחצי לפני הרצח ישראל סיפר לילדים על הרבי נחמן, שלימד את אחד החסידים שלו איך ליצור איתו קשר בשמיים, אחרי שהחסיד ימות. נחמן היה מרותק לסיפור ונשבע שאחרי מותו הוא ילך לרבי בשמיים".
שוחחתם עם הילדים על המוות?
אורה: "אנחנו מתכוננים אליו מהיום שבו נולדנו. מדברים המון על המוות ועל העולם הבא, זה לא חריג בקהילה של הברסלבים. הילדים ראו סרטים על מוות קליני ויודעים שלא נישאר כאן לעד, אלא כדי להתכונן לשלב הבא, שהוא חיי נצח. החיים כאן הם רק מסדרון.
"נחמן לא ידע שהוא עומד למות, אבל הסימנים מראים שהנשמה שלו התכוננה. ביום שישי בבוקר, שבוע לפני שנרצח, הוא הביא לי זר פרחים, בפעם הראשונה בחיים. שמעתי אותו מתלחשש עם נתן מאחורי הדלת, ופתאום הם נכנסו למטבח ושרו לי, 'אביא לך פרחים, אמא שלי'. חיבקתי אותם ורקדתי איתם. הייתי מאושרת. לרגע לא חשבתי ששבוע אחר כך העולם שלי יתהפך".
נתן: "בבוקר אבא לקח אותי ואת נחמן לחבר, ועזרנו לו למכור פרחים בחנות שלו בטבריה. נחמן הציע שנביא פרחים לאמא כדי לשמח אותה, כי הוא רצה לעשות את זה מזמן אבל לא היה לו כסף".
מה עוד עשיתם יחד ביום שישי ההוא?
"הכנו עם איילת השחר עוגות ביסקוויטים עם קצפת. כל אחד הכין את העוגה שלו, ואני עזרתי לנחמן לקנות מצרכים והלוויתי לו חמישה שקלים. הוא אכל חתיכה מהעוגה שלי, אבל לא נתן לי לאכול משלו. צחקתי עליו, אמרתי לו 'תזכור' וקראתי לו קמצן. עכשיו אני אוכל מהעוגה שלו בלי רשות. אמא שומרת אותה במקפיא, ולפעמים אני לוקח חתיכה קטנה. זה טעים, אבל אני הטבח הכי טוב בבית".
"שאלתי 'הוא מת?'"
השעות האחרונות בחייו של נחמן לא היו שונות מבכל שבת. "בבוקר הלכתי איתו ועם שני אחיו הקטנים לבית הכנסת", משחזר ישראל. "נתן נשאר בבית והתפלל עם אורה.
"בדרך חזרה שוחחנו על התכלית שלנו בעולם הזה. דיברנו על לימוד תורה, שמירת מצוות ועשיית מעשים טובים. כשהגענו הביתה, התכוננתי לארוחת הצהריים. ב־11 נתן הלך לבית של דור, ונחמן יצא לחצר. שמעתי אותו קורא לי מבחוץ ולא התייחסתי, כי ידעתי שהוא רוצה ללכת עם נתן, אבל אורה סירבה. הוא צעק 'אבא, אבא' אולי רבע שעה".
אורה: "אין לי הסבר למה סירבתי, לכאורה לא היתה לי סיבה לדאוג, כי הילדים ביקרו הרבה שכנים בבתיהם וגם היו בבית של משפחת סלע. מאוד רציתי לקרוא עם נחמן את שיר השירים ולעבוד איתו על דקדוק, אבל הילד היה עקשן. כוח עליון דחף אותו ללא שליטתו, כנראה הוא היה צריך למות שם על קידוש השם.
"ישראל הבטיח לו שאם הוא יאכל איתנו, הוא יוכל להצטרף לנתן. נחמן אכל במהירות ויצא מהבית בלי ששמנו לב".
נתן בבית החולים, מייד אחרי האירוע. "התפרים שעל הפנים נמסים במקלחת" // צילום: הרצי שפירא
לאחר הארוחה פרשו ההורים למנוחת צהריים. ישראל התעורר בסביבות 13:30 ומיהר לבית הכנסת. בעודו צועד, הבחין בכמה אנשים רצים בבהלה. "נכנסתי לבית המדרש שליד בית הכנסת, התחלתי ללמוד, ואז הגיעה ההודעה שדור והילדים שלה נרצחו.
"מיהרתי לשם, ובדרך קיוויתי שהילדים שלי כבר חזרו הביתה. בזירה היה בלאגן. צעקות, בכי, משטרה, עיתונאים. ניגשתי לאמבולנס והצגתי את עצמי. אמרו לי שנתן נפצע ופונה לבית החולים. אמרתי, 'ברוך השם, הוא בסדר, אבל מה עם נחמן?'. אף אחד לא ענה.
"רצתי הביתה ובדרך שאלתי אנשים אם ראו את הבן שלי. כשהגעתי, אמרתי לאורה שנתן בסדר ושאלתי אם נחמן הגיע. היא אמרה שלא".
חשבתם לנסוע לבית החולים לראות מה מצבו של נתן?
אורה: "אמרו לישראל שמצבו תקין. לא מחללים שבת, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש".
ישראל: "באותו רגע דאגנו לנחמן. רצתי שוב לכיוון הבית של משפחת דור, ניתקתי את המחשבה מהסביבה ופניתי לבורא עולם. כשהגעתי, הפנמתי שהגרוע מכל קרה. שאלתי שוטר על נחמן, והוא ענה, 'אני לא יכול להגיד לך'. ביקשתי לראות את הילד, והשוטר אמר שאי אפשר. אמרתי, 'אני מבין שהוא מת', והוא שתק.
"הרגליים שלי כשלו, ונשענתי על הגדר. זה היה הלם, כאילו הנחיתו פטיש על הראש שלי. שכן חיבק אותי, אבל התרחקתי ממנו. בכיתי, רציתי להיות לבד".
איך הודעת לאורה?
"חיפשתי קודם כל רגע של שקט והתבודדות, כדי שלא אאבד את העשתונות. אנשים רצו אחריי, פחדו שאפגע בעצמי. בשלב מסוים עצרתי וצרחתי לשמיים, 'למה זה קורה לי?' הצעקות הנחיתו אותי לקרקע.
"התלבטתי איך להודיע לאורה ולהורים שלי, ושוב פרצתי בבכי. פשוט התפרקתי. ההכרה חילחלה מהראש אל הלב. אחרי 45 דקות אספתי את עצמי והלכתי הביתה".
כשישראל נכנס הביתה, אורה התפללה. כשסיימה והבחינה בעיניו האדומות, ידעה שהנורא מכל קרה.
"כמעט התעלפתי", היא נזכרת, וגופה רועד. "ישבתי על כיסא ומילמלתי שזה לא אמיתי. בתוך כמה דקות הבית התמלא באנשים.
"שכנה הזכירה לי איך סיפרתי לה על תגובתו של רבי מאיר בעל הנס, כשנודע לו ששני ילדיו נפטרו בשבת. הוא דיבר על הילדים כפיקדון. השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך".
הספקתם להיפרד מנחמן לאחר מותו?
אורה: "לא רצינו לראות אותו אחרי שנרצח".
ישראל: "העדפתי לזכור את נחמן כמו שהכרנו אותו".
איך התנהלתם בין האבל על נחמן לבין הצורך לדאוג לנתן?
ישראל: "לא היה זמן לחשוב או לתכנן. יש ילדים בבית, צריך לנסוע לבית חולים, ובמקביל, אסור להלין את המת. כשהשוטרים ביקשו לנתח את נחמן, הרגשתי שאני עומד לאבד אותו וסירבתי. בסוף הגענו להסכמה על בדיקות חיצוניות בלבד".
הרגע הקשה ביותר של אורה היה בעת ההלוויה. "הבנתי שהכל נגמר. שאני נפרדת מהגוף של נחמן ומשחררת את הנשמה שלו לגן עדן", היא מוחה דמעה. "נפלתי על הקרקע, צעקתי ובכיתי".
יש בך כעס על אלוהים?
אורה: "אפילו לא פירור. היו פה מהלכים של השם, שאנחנו לא מבינים. הילדים הם שלו, והוא הפקיד אותם בידינו".
ישראל: "מי שאין לו אמונה, חייו אינם חיים".
אתם חושבים לפעמים מה גרם לרוצח לעשות את מה שעשה?
ישראל: "אין לנו מושג ואנחנו לא נכנסים לספקולציות. רק מחכים לסיום החקירה".
מה הכי חסר לכם בנחמן?
ישראל: "הנוכחות הפיזית והגשמיות שלו. הוא היה 'ראש הכנופיה', הבכור מבין הבנים. היה אפשר להישען עליו, ורק הוא ידע להרגיע את אדל כשבכתה. עצוב לי שהיא לא תזכה להכיר אותו, ועצוב לי שלא אוכל עוד ללמוד איתו ולהתבודד איתו.
"אני מתנחם בכך שהוא קורבן ציבור. הנשמה שלו נבחרה ללכת ככפרה על עם ישראל, על גזירה קשה שהיתה עתידה ליפול עלינו. הבן שלי הלך ברצח שזיעזע את המדינה, כדי שאנחנו נשפר את דרכינו ונהפוך לחברה מתוקנת יותר. לא צריך להתעסק עם הרוצח, אלא עם משמעות המעשה. הרי הרוצח יישפט בבית המשפט".
תלכו לדיונים?
ישראל: "רק אם יהיה צורך גדול. אנחנו לא רוצים לראות אותו או לשמוע אותו. חשוב לנו רק שהוא יישב בכלא ולא ישתחרר לאשפוז פסיכיאטרי".
נתן (משמאל) עם נחמן ז"ל. "עשו הכל ביחד, כמו תאומים"
נתן הוא ילד חייכן, ורבלי וסקרן, אבל הוריו מספרים כי מאז הרצח הפך לחסר סבלנות - בין השאר, בגלל המוגבלות, המונעת ממנו להתלבש, להתרחץ ואף לאכול בכוחות עצמו. בימים האחרונים ביקש מהוריו לעבור למיטה אחרת ולא להישאר במיטת הקומתיים שבה ישן, מתחת לנחמן.
רק פעם אחת, כששוחרר מבית החולים, שיחזר בפני אורה את ארוחת הצהריים ההיא בבית משפחת סלע, ואת רגעי האימה שבאו אחריה. לאחר מכן נדם. גם כשנפגש השבוע בפעם הראשונה עם מטפלת, לא חשף את רגשותיו.
"מאז שנחמן הלך לאיבוד, אני לא הולך יותר למחנה שבנינו בפרדס", הוא מספר. "נחמן היה המנהיג. היו שם כוורות עם דבורים, והוא זרק עליהן אבנים. אני לא יודע איך נינצל עכשיו מהדבורים. הייתי יכול להיות איתו עכשיו במחנה, במקום שנהיה אבלים".
במה אהבתם לשחק?
"שיחקנו הרבה כדורגל, בכביש מול הבית. אני תמיד עמדתי בעלייה. לנחמן היה קשה לבעוט מהירידה, אז הוא היה מפספס הרבה, והכדור היה עף לחצר של השכנה. שיחקנו גם 'חיובים' בכדורסל, במתנ"ס. וגם מונופול.
"יש לנו בחוץ שולחן עם שתי מגירות, והיינו מחביאים בהן משחקים שלנו. זה הדבר שהכי מזכיר לי את נחמן. עכשיו המגירות ריקות".
לפני חודש הם יצאו עם אביהם, ישראל, חסיד ברסלב, לטיול בכנרת. "אני ונחמן נכנסנו למים עם הבגדים, ואבא ביקש שלא נרטיב אותם. הורדנו את המכנסיים והחולצה, ונחמן צלל, אפילו שהמים היו קרים. אחר כך השפרצנו אחד על השני".
לו יכולת לשוחח עכשיו עם אחיך, מה היית אומר לו?
"שאני רוצה שיחזור, כי אני מתגעגע אליו. קשה לנו בלעדיו. תגידי, מי גר עכשיו בבית של דור? מישהו ישן שם וחולם חלומות רעים? אני לא רוצה לחלום על נחמן, אני רוצה לדבר איתו במציאות".
אורה: "אני מאמינה שהשיחות שלנו איתו על המוות מסייעות לו לקבל את האובדן קצת יותר בקלות. הוא אומר שאחיו נמצא עכשיו בגן עדן".
ישראל: "ראיתי אותו נשבר לפני ההלוויה, כשבכה לרב קוק ושאל אותו כיצד הגיוני שנחמן הלך והוא נשאר, כי הרי אחיו קרא באותה שבת את כל ספר תהילים, דבר שנחשב נדיר מאוד לילד בגילו. הרב הצטמרר מהשאלה. הסברתי לנתן שאחיו אמנם ישב שלוש שעות על תהילים ועלה לשמיים כצדיק, אבל כאן, בעולם הזה, נתן הוא הגיבור שלנו".
נוסף על האבל הכבד והטיפול בבנו הפצוע, נאלץ ישראל להתמודד בשבועות האחרונים עם שמועות מרושעות שנפוצו על המשפחה. "מדובר באתר אינטרנט לא מוכר שהפיץ את השמועות. ב־13 בפברואר הגשנו תלונה במשטרה, כי חשוב לנו שמקור השמועות ודרך הפצתן ייחקרו. מדובר בחוסר אנושיות ורשעות. איזה אנשים מסוגלים להפיץ מידע כוזב על משפחה שרק שכלה את בנה הקטן בנסיבות מחרידות? כולי תקווה שהמשטרה תפגין אנושיות ולא תיתן יד למעשים כאלה, שפוגעים בחברה. היום זה אני, מחר זה אתם".
במשטרת מחוז צפון מסרו בתגובה כי "אכן הוגשה תלונה ונפתחה חקירה בנושא".
לחקור את ההשמצות
ידיד המשפחה, עו"ד שי אמרוסי, שמלווה אותם בהתנדבות, ייסד קבוצה של חמישה חברים, הפועלים בשיתוף עם עמותת "מגדל חסד" כדי לגייס למשפחה סיוע כלכלי. הפרויקט יפורסם בתקשורת בימים הקרובים תחת השם "מרימים את נתן".
"המרחק בין מה שמקבלים נפגעי פעולות איבה לקורבנות של עבירות פליליות הוא עצום", אומר אמרוסי. "אמנם המדינה והמועצה המקומית מגדל מעניקות לנתן טיפולים פסיכולוגיים, אבל הוא חווה טראומה שאין כדוגמתה, וחשוב שיקבל גם טיפולים נוספים שלא במסגרת הסל הרגיל, כמו מורה פרטי שיסייע לו להדביק את החומר, או צעצועים שאנחנו לא יכולים לקנות לו. צריך לתת לו אפשרות לחיים נורמליים בצל הטרגדיה.
עו"ד שי אמרוסי
"גם להורים לא קל. הם לא רק איבדו בן ונאלצים לטפל בשני, אלא נדרשים גם להיאבק בקשיי פרנסה. תנאי המחיה בבית בלתי אפשריים, נכון להיום מתגוררות תשע נפשות בשלושה חדרי שינה.
"מחמם את הלב לראות איך העם שלנו רגיש למצב המשפחה. עוד לפני שפירסמנו את הקמפיין, אנשים שלחו בגדים, נעליים, תנור אפייה, ואפילו הבטיחו להעביר להם סלון חדש. נעשה הכל כדי שישראל, אורה, נתן ושאר הילדים יוכלו להתפנות לשיקומם האישי. אחת התוכניות שלנו היא להוציא אותם בקרוב לנופש, ולאחר מכן נעביר אותם לבית שראוי למגורים.
"בנוגע לתלונה, אני קורא למשטרה לסייע לנו בכך שיחקרו את ההשמצות בדיוק באותה רצינות שבה חקרו את גניבת הטלפון של העיתונאית שרון פרי. משפחת עתיה אמנם לא מפורסמת כמוה, אבל להוצאת לשון הרע נגד משפחה אבלה חייבות להיות השלכות. צריך להעמיד את המשמיצים האלה לדין".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו