סיכת הראש שלי נשארה בצריח, מזכרת ללוחמות עתידיות. אמילי עמרוסי בצריח המרכבה // צילום: יהודה פרץ // סיכת הראש שלי נשארה בצריח, מזכרת ללוחמות עתידיות. אמילי עמרוסי בצריח המרכבה

משריינת מקום

השמועה על אפשרות של נשים טנקיסטיות הביאה את אמילי עמרוסי - שבימים כתיקונם לא מבדילה בין נגמ"ש לשכפ"ץ - להצטרף לתרגיל שריון מאובק של חטיבה 401 • "זה מרגש שיש נשים שדורשות לשאת בנטל ולהילחם בתנאים לא תנאים", אמר לה לוחם בתא הצפוף • יום מרגש בצריח

בתוך קופסת השימורים המפולדת, מתנודדת על המשבצת הקטנה שבה נתבקשתי לעמוד, מרפקיי נחבטים בברזל וראשי תפוס בקסדה שמתוכה בוקעים קולות, הרגשתי כמו קלישאה על אישה בטנק. עיתונאית ששירתה בשירות לאומי ולא יודעת להבדיל בין נגמ"ש לרס"ר לשכפ"ץ לסג"מ - נדחקת לתרגיל שריון, וכשהאש החיה מבקיעה קווים כעוסים אל האוויר, ושרשרת הכדורים ממהרת לתוך המקלע כמו בסרט, היא שולחת יד אל כיס הסרבל הצבאי שבו הולבשה, מוציאה שוקולד וקורעת ממנו את העטיפה. 

תוכנית ניסיונית של צה"ל תשלב נשים כטנקיסטיות לוחמות - פיילוט זעיר שיוצא כעת לדרך, חרף ביקורות שהושמעו, ומספר החיילות בו יהיה כפולה כלשהי של ארבע: לדברי גורמים צבאיים, הן ישובצו בצוותי טנק של נשים בלבד, אך בפלוגות מעורבות.

לגבש עמדה על האפשרות הנבחנת של לוחמות בשריון אפשר בשתי דרכים: מהמחשב או מהטנק. אז יצאתי לטנק. לגדוד 52, של חטיבת השריון 401, שהזמין אותי להצטרף לתרגיל רועש ומאובק במדבר, לקראת יציאה לקו עזה. 

בכניסה לבסיס, האופק המישורי של הנגב נחתך בשורת דגלים צבאיים. אני חולפת ליד הטנקים שממתינים ליציאה לשטח, כיתה ממושמעת בשורות ישרות, והמכונית שלי כצעצוע זערורי ביניהם. יש תכונה לקראת היציאה לתרגיל: חיילים מסתובבים בין הטנקים, מעבירים משאות מפה לשם, מנקים את החדק הזקוף של מפלצת הפלדה, פותחים את לועה, פורסים את זחל שרשרותיה על האדמה. האדמה אינה דומה לקרקע. דריסה חוזרת שלה הפכה אותה לדקה כאבקת איפור. 

סמ"ר עזריה קליין מקבל את פניי. הוא עומד עם האצבעות בדלת של חופשת השחרור. פז"מניק. ובכל זאת, ילד. יתר החיילים טרודים בעבודה פיזית כלשהי, עורמים בנחישות טילי טנק כבדים, מגרזים, נעים ממקום למקום בצעד רחב, פניהם כבדות מאחריות. הגברים הצעירים והיפים האלה, שהיו לפני יום או יומיים בני השבט שלי בבני עקיבא, קרובים מאוד לגיל ילדיי. ההבנה שהלוחמים האלה הם דמות ילדיי הרכים בעוד הרף עין, מצמררת אותי.

אני מקבלת סרבל נוח, עתיר כיסים ורוכסנים. כשאני פותחת רוכסן באזור הכיס האחורי - מתגלה בשרי החשוף ולא כיס. מבט שואל, והם מסבירים לי שהרוכסנים לאורך שני צידי הישבן מאפשרים כריעה לעשיית צרכים בלי לפשוט את הבגד כולו. אני שואלת כובע מאחד הלוחמים, מצטלמת ומשיבה לו. מה גדולה הטעות! הסמל על הכובע שייך ליחידה שונה מהסמל שעל הסרבל, ומלחמת גאווה ודעה קדומה מאיימת לפרוץ. הטעות תוקנה, ולפני שנמשיך עלי לפרוע שטר התחייבות: תודה ללוחמי פלוגת חוד החנית, כבוד, ופלוגת ומפיר אימפריה, כבוד.

בחיפושיי אחר שירותי הנשים בבסיס אני תועה בין האוהלים. העיניים האזרחיות שלי רואות סט תפאורה של גבעת חלפון פינת תאג"ד. ריבועי בטון שטוחים וישרים, על חלקם הקטן מתוחים אוהלים נדים ברוח, מזכירים בית קברות משונה. שוקת הברזייה מלאה מים. בקבוק קולה על שולחן השלישה. השירותים והמקלחות בעלי רצפה כפולה: לוחות עץ שדרכם זורמים המים ונשארים באגן הבטון התחתי. אני מחפשת מראה לתיקון האיפור, אבל כזו אין בנמצא. 

לפני הירידה לשטח אני מחליפה נעליים עם נועה, השלישה, משאירה אותה במגפוני העקב שלי ומשתחלת לנעלי החי"ר שלה, מהדגם החדש, הנוחות להפליא. חוזרים אל התכונה במגרש הטנקים. יש עבודה קשה סביב המכונה העצומה, לפני ואחרי תרגיל. כמה חיילים מלמדים אותי להעביר חוטר בקנה: תמונה מוגדלת של ילד המנקה במטלית בד את החלילית שלו. את מקומו של מקל הפלסטיק הדקיק תופס צינור כבד. אנחנו מנקים את מרכבת האדירים ומכינים אותה. ריח בנזיני בציפורניי העשויות. סמ"ר קליין מזמין אותי לעלות אל הטנק. 

 

מקופלת בין התותח למקלע

התרגיל, בשילוב לוחמי חי"ר, מדמה לחימה במחבלים שחצו את גדר הגבול בין רצועת עזה לישראל. אני מקבלת אפוד מצויד וג'נטקס - קסדה המחווטת למערכת שמע. כדי לחבוש את הקסדה אני מסירה את סיכת הראש, מפזרת את השיער ומכניסה את הראש לתוכה. היא צמודה מאוד. בסוף היום, בבית, הבנתי שהסיכה שלי נשארה בטנק. מזכרת ללוחמות עתידיות, אם יהיו.  

עכשיו אני שומעת את העולם, כולל העומדים בסמוך אלי, דרך אוזניות. חשבתי שאוזנייה של מגיש באולפן מפיצה רעש דיבור קבוע באוזן? כמה שהם מדברים! זו אינה עברית, הגם שיש מילות קישור מוכרות לי. היתר: קיצורים וראשי תיבות, קודים, שמות מוצפנים, פקודות בסינית. 

ריח בנזין בין הציפורניים. כתבתנו מעבירה חוטר בקנה הטנק לפני היציאה לשטח // צילום: יהודה פרץ

ארבעה מארחים אותי בטנק. ארנון שחר, גל ביזם, אביה מקובסקי, עומרי גוריון. אני הגיס החמישי שאין לו מקום רשמי, ולכן עומדת על הראש של עומרי הטען, מילולית, מיוצבת על מדף מעל צווארו כשמחצית גופי מחוץ לצריח, ולחלופין נדחסת פנימה, מקופלת בין התותח הראשי למקלע המקביל. 

אלבום מיתולוגי של להקת גייסות השריון נקרא "שישה ימים בטנק". זה לא קורה הרבה, שישה ימים. הלוחמים מוכשרים לשהות רציפה בת 48 שעות בתוך הקופסה. מנות הקרב אמורות להספיק. התפיסה המנטלית מכוונת לשם. את הצרכים עושים בבקבוקים או לתוך קסדה הפוכה שבתוכה שקית. אין מגדר שנעים לו להתיישב על קסדה לצד שלושה אנשים אחרים ולעשות מעשה־בוקר, אך ברור שעירוב גברים ונשים בטנקים יוליד מבוכות קשות יותר.

 

"לא רק עלות מול תועלת"

כשאנחנו נוסעים אל השטח שבו ייערך התרגיל, ארנון עומד לצידי בעמדת המפקד, ראשי שנינו מבצבצים מחוץ למכונה. בארשת פנים רצינית מאוד, ובצדק, הוא מעביר פקודות ליתר הטנקים. מוביל עדר של פילים. ענני אבקת האדמה יחד עם המיסוך שמופעל מצידי הטנק מעוורים לכמה רגעים, מעין חושך מואר ומוחשי. אני מרימה יד אל מול הפנים, אבל מסך הקרקע לא מאפשר לי לראות את אצבעות ידיי. המדבר נכנס לי לתוך הנחיריים. ההרגשה היא שאנו נוסעים אחר עמוד הענן המיתולוגי, מונחים בידי הטכנולוגיה המדהימה. 

"המשכתי במסלול ישיר מהילדות", ארנון אומר לי כשאנחנו חונים באיזו שוחה, מחכים להתרעה על פרצה בגדר, כחלק מהתרגיל. "המשחק האהוב עלי כילד היה טנקים. לא הפסקתי לשחק בהם עד היום. אבל אנחנו לא צוחקים פה, אלו מכונות מלחמה". גברים צעירים מעוצבים נפשית במשחקי הבגרות הללו. הם ייצאו מהשירות אחראיים יותר, מגדילי ראש. אני שואלת את עצמי למה שנשים לא יעברו את החניכה הזאת. 

איש מהיושבים בטנק, למגינת ליבם, לא התנסה בפעילות מבצעית. הם תכף משתחררים. אני מכווצת את הגבות ומזכירה שאך לפני שנתיים וחצי היתה פה מלחמה. הם לא הספיקו אותה. ילדי צוק איתן כבר השתחררו. 

אני שואלת את אביה מקובסקי על האפשרות של שילוב בנות כלוחמות שריון. יובל חברתו היא מדריכת שריון ואהבתם נולדה פה, בין הזחל לתובה. "אני לא בטוח שיש תשובה לשאלה הזאת. זה מורכב. יש הרבה שיקולים. לא רק עלות מול תועלת אלא גם שאלות חברתיות. יש לי מזל שאני לא זה שצריך לקבל את ההחלטה, שהכאב ראש יישאר שם למעלה".

היית רואה כאן את יובל, אני מקשה ושואלת, מטעינה במהירות פגזים במשקל 20 ו־32 ק"ג האחד? שוהה ונלחמת בתוך הפיזיות של הטנק הנוקשה, הלוהט, שאין בו ולו סנטימטר אחד רך? אביה שוקל מילים. "להיות קרבי זה לא דיסני. בלי קשר לתשובה שהצבא ייתן לנשים, אנחנו צריכים להתרגש 

מזה שיש פה קבוצה גדולה של נשים שדורשות את זה. שמבקשות לבוא ולתרום, ולשאת בנטל, ולהילחם בתנאים לא תנאים. עצם הדרישה הוא דבר גדול".

 

לוקחים דוגמה מהמדריכות

התרעה מיידית על מחבלים (בדמות חביות ריקות) שחצו את הגדר, ואנחנו נעים אל המטרות. לוחמי חי"ר מסתובבים בשטח, בתרגיל המשולב, יורים ורצים בין הרגליים, בין הזחלים. שאלות על תוחלת חוצות את הראש שלי מאוזן לאוזן. חיילים רצים במדבר, כי זה העולם וזו דרכו. אני נושאת תפילה לשלומם של הצעירים הרצים הללו, לשלום כל חיילי צה"ל, בים, באוויר וביבשה. חיילים הופכים אימהות למתפללות.

בקשר מדברים על הכלה: מחכים שהחביות הריקות ורעות־הכוונה "יעברו את הגדר", ורק אז יש הוראה לתקיפה. מניחה שמקרה כזה בשטח מחייב שלווה נפשית, סבלנות רבה, כצייד. ההוראה מגיעה. הטנק שלנו יורה אש חיה. הגוף מביע קפיצה קטנה, בלתי רצונית, בכל ירייה. 

בלי אימת הקרב, כאורחת לרגע, מדובר בחוויה מרחיבה. תקציב הביטחון היה יכול להשתפר אם היו פותחים מסלול של טיולי טנקים למשפחות, במיוחד משפחות עם ילדים בנים, כחבילה תיירותית בתשלום נאה. חופש גדול, ילדים בסיבוב טנקים בשטח, אמא עם ספר מתחת לעץ. או משפחות של יהודים מהתפוצות, מסע אתגרי בתוך מרכבה, סלפי ופרחים בקנה. 

טנק המרכבה המשתפר כל העת הוא 70 טונות של גאווה ישראלית (המשקל המדויק אסור בפרסום). התפאורה החיצונית היא גוש מתקופת הברזל; הטכנולוגיה העילית היא של עמק הסיליקון. קומביין היי־טק בשדות הקרב. מכ"מים, טכנולוגיית מעיל רוח, מערכות נשק, ניהול קרב ובקרת אש. 

עוצמת ההתנגדות לשירות קרבי של נשים בשריון קשורה לדחיקות הפיזית שבה נמצאים הלוחמים, סגורים במרחב אינטימי קטנטן. המתנגדים מדברים גם על הנמכת הרף המבצעי כדי להתאימו ללוחמות. כמו כן, אומרים המתנגדים שנשים לא יוכלו לעמוד פיזיולוגית בכל ארבעת המקצועות בטנק, במיוחד טען־קשר הדורש מאמץ ויכולות פיזיות גבוהות, ולכן יהיה הכרח לצוות בנים ובנות יחד בטנקים משולבים - מה שיפגום באווירת הלוחמה. 

אם תוקם פלוגה שמאפשרת שילוב לוחמות, עוד לא ידוע אם תהיה על טהרת הנשים או מעורבת. הפיילוט העכשווי מאפשר צוותים נפרדים בלבד. מדריכות השריון הן דוגמה להצלחה צה"לית, אך אינן דומות ללוחמות. 

התרגיל הצליח: החביות חוסלו. אני צמאה ויגעה. אחרי כמה שעות של סיבובים ומכות יבשות, אני מאושרת לשמוע שהפיל הזה מסתובב לחניה. "שירתתי עם הגדודים המעורבים בקו, ואני מלא הערכה אליהם", אומר סמ"ר מתן בן־דוד, אחרי שהוא קופץ מתוך הטנק ומנגב את ידיו. "מגיע לנשים בחברה שלנו שניתן להן את הניסיון להשתלב, מגיע להן לבדוק אם זה מתאים".

הגוף שלי מותש. לא בת 18 אבל גם לא בלתי כשירה מבצעית, הכושר שלי בסדר. הטנק כיווץ לי את כל תאי החמצן. התנועה הכבדה, המטלטלת, שעות על הרגליים, נחבטת. הרעש העגול באוזניים, רעש מנוע ויריות ומלל קשר בלתי פוסק. החלל הדחוק, עמוס אדי דיזל והבל גוף. וזה עוד בלי לקחת שום חלק פעיל בלחימה, בהעמסת הטילים, טיפול בתקלות, ובלי שום תנאי לחץ. 

אם היתה לי מסקנה חד־משמעית הייתי מנצלת את השורות האחרונות עבורה. אני לא יודעת אם צריך וראוי לשלב נשים בשריון. אני יודעת שלא צריך ולא ראוי לשלב אותי. בכל אופן, אם יוחלט בצה"ל להרחיב את הניסוי הראשוני לכדי פלוגה קבועה, אולי הסיכה שלי תמצא לה ראש חדש. בלילה, כשחזרתי הביתה מרוטה, נרדמתי על המיטה בבגדים ונעליים. תרומתי הקטנה להזדהות עם לוחמות ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...