נהוג לומר ששיפוט הוא מקצוע, ושופטים הם אנשי מקצוע נטולי פניות והשפעה חיצונית, ששוקלים ומכריעים על פי ראיות בלבד. גזר דינו של אלאור אזריה מאתגר את הקביעה הזאת, משום שהוא מותיר אחריו תחושה ברורה שהשופטים ניסו בו "לצאת בסדר" עם כולם.
התחושה הזאת היא בעיקר פועל יוצא של הכרעת הדין המהדהדת וחסרת הבקיעים שבה הורשע אזריה בחודש שעבר. קביעות השופטים אז על פעולותיו של החייל ופסילתם המוחלטת כל נסיבה מקלה אפשרית להם, והאימוץ המוחלט של עמדת התביעה אל מול הדחייה המוחלטת של טענות ההגנה (לרבות ביקורת על אופיין וסגנונן), לא הותירו ספק לגבי מה הם חושבים על המעשה. מכאן, אפשר היה להניח, ייגזר גם עונשו; מכאן גם ההפתעה, משהתברר שהעונש קל בהרבה מהמצופה ומדרישות התביעה.
ולכן, אם עד היום נהוג היה לחשוב ש"תיק אזריה" יילמד בפקולטות מדעי המדינה ובקורסי הפיקוד השונים, אין ספק שהוא יצורף מעתה כחומר חובה גם לתלמידי המשפטים, שיידרשו להסביר איך עבירת הריגה ברף העליון שלה מסתכמת ב־18 חודשי מאסר בלבד (ומדוע עניינים שנדחו כליל בהכרעת הדין מופיעים כנסיבות מקלות לגזר הדין; זה אולי אפשרי משפטית, אבל לא הגיוני מבחינה ציבורית).
לו מדובר היה בתרגיל חשבון אפשר היה לומר עליו שהמשוואה בו אינה מתכנסת. אבל לא מדובר בחשבון ולא בתרגיל: מכאן גם התחושה שהשופטים הושפעו מרעשי הרקע של המקרה; מהאווירה הציבורית, מהאיומים, מהפגיעה באמון הציבור בצה"ל.
לפחות חלק מהעניינים האלה יירגעו כעת, על רקע העונש הקל יחסית, ולראיה - המחאה הציבורית הרפה אתמול. אפשר להצר על כך שהפוליטיקאים, כדרכם, שוב לא התאפקו ומיהרו לשגר הודעות לתקשורת עוד בטרם הסתיימה הקראת גזר הדין; קריאתם לחנינה או להימנעות ממנה, במאמץ פתטי לזכות בכותרת לרגע, לא תרמה לחייל ולא לחיזוק צה"ל ומפקדיו והאמון בהם.
בעולם הגיוני, היו כל הצדדים נאלמים אתמול והולכים לעשות שיעורי בית. הצבא - על איך משקמים את האמון, בעיקר בבית פנימה, ומשמרים גיבוי אבל גם הוראות ופקודות; הפוליטיקאים ושלל גוזרי הקופונים המקצועיים - על תרומתם הבלתי מבוטלת להשתלשלות הפרשה ולדרך שבה התנהל משפטו של אזריה; והחייל וסביבתו הקרובה, על ששעו לעדת יועצים, שגם עתה - במקום להודות על מזלם הטוב אל מול גזר הדין המקל - מתעקשת לגרור אותו לסיבוב משפטי נוסף, מיותר, שלא ישפר את מצבו ורק יסרבל את האפשרות שיקבל חנינה.
אבל בישראל 2017 רק מקצת מכל אלה יקרה. צה"ל יפיק מן הסתם לקחים, אבל המצב הבסיסי ביהודה ושומרון, בערבוביה שבין אזרחי וצבאי, כשברקע איום טרור תמידי, כבר מזמן לפתחו את המקרה הבא; מהפוליטיקאים - שהוכיחו בפרשה הזאת כי אין פרה שהיא קדושה מדי לשחיטה - מיותר בכלל לצפות; ולגבי אזריה - מחכים לו עכשיו ימים (ולילות) ארוכים בכלא, שבהם יהיה לו פנאי לחשוב על מה שעשה, מרגע הירייה ועד להקראת גזר הדין. ככל שיקדים לצאת מתחושת הקורבן שלו ולהפנים את החטא ועונשו, כך יקדם את סיכוייו לקבל חנינה ולהמשיך בחייו.