האלבום החדש של עומר אדם הוא אלבום טוב. בטח אם אתם נהנים להקשיב לאדם כבר כמה שנים. בטח אם אתם מוכנים לקבל ממנו בלדות במשקל נוצה ולהיטי רחבות מהונדסים בקפידה. בטח אם אתם, כמוני, מקבלים צמרמורות בכל פעם שהוא לוחץ קלות על הדוושה. בטח אם שילמתם על האלבום ואתם רוצים יותר שירים לכל שקל. אבל האמת היא שזה משחק מכור מראש, זו אפילו לא חוכמה גדולה.
למרות שהמנעד הסגנוני שלו יחסית מצומצם (אדם נמצא בשיא הבלתי מעורער שלו כשהוא שר לחנים עם אופי טורקי, בדומה מאוד לשרית חדד ולזהבה בן), ולמרות שהוא רק בן 23, אדם מביא לאלבום החדש הגשה עם עומק וחוכמה, כזו שלא נשענת רק על יכולות ווקאליות מטורפות, אלא גם על עומק רגשי ומחשבה.
אפילו כשהוא שר נוסחאות פופ גנריות כמו "תענה לה", הוא מצליח, בזכות הכישרון יוצא הדופן שלו, לטעון אותן בכמות לא מבוטלת של ערך מוסף. אבל דווקא ברגעים האלה הפער בינו לבין הסביבה שלו נעשה מוחשי ומטריד ממש. הלחנים, ההפקה, הנגינה ובוודאי המילים - כל אלו נמצאים כמה ליגות מתחתיו. הפער העצום בין הזמר האמיתי והעמוק שהוא לבין התפאורה הסינתטית שמעניקה לו המוסיקה, כמעט מכעיס.
בניגוד לזמרים אחרים בז'אנר, אדם מסוגל לשאת בשירה שלו טקסטים מורכבים הרבה יותר, לחנים גנריים הרבה פחות והוא בהחלט מסוגל לחצות קווים בלתי נראים שעדיין מגדירים את הפופ המקומי. הוא מסוגל, בלי שום ספק, להעשיר את המוסיקה הישראלית ולהשאיר חותם לאורך שנים, ולא רק להעשיר את חשבון הבנק שלו.
בשביל זה הוא צריך, ויפה שעה אחת קודם, לאתגר את עצמו ולצאת מאזור הנוחות שלו. יכול מאוד להיות שאם ייקח את הצעד הזה לאחור יוכל לעשות זינוק אדיר לפנים.
לא מעט שירי פופ טובים יש באלבום "אחרי כל השנים", ובהם הסינגלים "אחרי כל השנים", "שדות של תירוצים", "סיפור ישן" שמבוצע בדואט עם לירן דנינו ו"פוליטיקה וסקס". חוץ מהם יש באלבום עוד 13(!) שירים. אם כולם היו באותה האיכות או שהסכום הכולל שלהם היה מעניק ערך מוסף, אפשר היה להסביר את ההחלטה להעמיס על המאזין אלבום באורך הגלות.
אלא שקשה לי להסביר את הבחירה הזו בנימוק שאינו כלכלי. 17 שירים נותנים לרוכשי הדיסקים את התחושה שכל שקל שלהם קונה יותר שירים. חוסר האחידות הזה משווע לעריכה, לאוזן שתברור את הבר מהתבן ותביא למאזין רק את הקצפת המתוקה ביותר שאדם יודע לנפק.