בתוך ביתם של עפרה ואביחי בוארון בעמונה, כמו ברוב הבתים במאחז, לא היה אתמול בבוקר שום סימן לפינוי ההולך ומתקרב. אביחי בוארון, יו"ר מטה המאבק נגד פינוי עמונה, הסתובב בין פעילי הימין וניסה להרגיע את הרוחות. פניו התכרכמו למראה נערים המשליכים אבנים לעבר הכוחות והוא מיהר לדבר איתם. בביתו שהו, מלבד בני משפחתו, גם מספר גדול של נערים ונערות. בית משפחת בוארון הוא הבית הראשון ביישוב וההערכה היתה כי הכוחות יתחילו את הפינוי שם, אולם החפצים בדירה לא נארזו.
בשעות הבוקר מילא את המטבח ריח של עוגת שוקולד טרייה שבדיוק יצאה מהתנור, וזמן קצר קודם לכן עוד הפעילה עפרה בוארון מכונת כביסה. שלושה מילדיה הקטנים שלחה ערב קודם לסבא וסבתא, המתגוררים בעפרה, אבל היא עצמה לא מסוגלת לארוז אפילו תיק שיספיק לימים הקרובים. "זה מאוד קשה לי, ברגע אחד יש בית, וברגע הבא אין", היא אומרת.
התחושות קשות. בלילה שלפני הפינוי כמעט ולא ישנו. "אנחנו מרגישים שעשו לנו דווקא. במקום להסדיר אותנו, סידרו אותנו", אומרת עפרה, "היינו מוכנים למתווה שראש הממשלה הציע לנו, אמרו לנו שיש שם חלקות שאפשר לבנות עליהן, שזה סגור. גם במינהל האזרחי אמרו לנו שזה נראה טוב ולחצו עלינו לחתום. כולם סידרו אותנו".
עפרה בוארון // צילום: אפרת פורשר
עפרה ואביחי מתגוררים בעמונה כבר 13 שנה, והיו שם גם בפינוי הקודם, לפני 11 שנים בדיוק. עפרה זוכרת היטב את המראות הקשים משם. "זה היה הלם, זוועה. אני בעיקר זוכרת אוהל מלא בפצועים ואת נאקות הכאבים שנשמעו שם. אני מאוד מפחדת שהמראות האלה יחזרו על עצמם גם כאן", היא אומרת, ולא יודעת כיצד תצליח לעזוב את ביתה. "איך אפשר לעזוב בשקט? זה לא אנושי לעזוב את הבית שלך". אחד משבעת ילדיה, בכיתה י', חיבר שרשרת ברזל לקיר הדלת כדי לקשור את עצמו כשיבואו השוטרים. זו היתה המחאה שלו. נכון לאמש טרם פונה בית המשפחה, אולם הפינוי היה צפוי להתרחש במהלך הלילה.
משפחה אחרת שפונתה מביתה היא משפחת נזרי, מהתושבים הראשונים של עמונה. לבני הזוג תמר ויהוידע שמונה ילדים, שש בנות ושני בנים, ובתם הבכורה התחתנה לפי כארבעה חדשים ועברה גם היא להתגורר בעמונה ביחד עם בעלה.
במשך שנים השקיעו השניים את כל הונם ומרצם ובנו בידיהם את ביתם, שיש אומרים שהוא המושקע והיפה ביותר במאחז. ניחוח מרק ביתי חם ממלא את חלל האוויר, ולרגע נדמה היה שזהו צימר בכפר ציורי. כאילו ההתרגשות שבחוץ כלל לא קיימת, מנותקת משלוות המקום. כשנשמעו דפיקות השוטרים בדלת, הוגפו התריסים אולי בפעם הראשונה. דלת הבית, שנותרה תמיד פתוחה, נסגרה - וקול השירה מבפנים התגבר ככל שמספר השוטרים בפתח גדל.
"כשעלינו על ההר וקבענו כאן את ביתנו, לא ידענו שיש בעיה עם האדמה", סיפרה תמר בקול שבור, דקות לפני פינוי ביתה. "עד הרגע האחרון חיכינו שימצאו פתרון, שנישאר פה ולא נגיע לרגע הזה", אמרה, "אבל אנו יודעים מהעבר שדברים כאלה קורים". בני הזוג מחבקים זה את זה כמשלימים עם רוע הגזירה. משלימים וכואבים. איפוק מעורר הערצה. אך סבלנותו של יהוידע פוקעת כשאחד הנערים מיידה אבן מחצר ביתו לעבר כוחות הביטחון. "עוף מכאן!" הטיח בו, "אתה לא מייצג אותנו, אמסור אותך למשטרה!". לאחר מכן הוא מסביר: "השוטרים והחיילים אינם האויב. צריך למקד את הכעס והמלחמה בדרכים הנכונות והחוקיות. אם זה נגד בג"ץ או 'יש דין', שהם אויבי ההתיישבות".
לדברי תמר, "לפני הפינוי שוחחנו על כך שאנו לא רוצים שתהיה בבית אלימות ושהאורחים שמגיעים לתמוך בנו יגלו התנגדות פסיבית בלבד. בבית שלי אני לא מוכנה שירימו יד על שוטר או על חייל. בסופו של דבר הם האחים שלנו".