בין כל הבכי והנהי, ההאשמות והתירוצים, ההשפלות הפומביות והעלבונות שהיא מרוויחה ביושר, מכבי ת"א גם צריכה לנהל את היום־יום שלה כקבוצת כדורסל עם לו"ז תובעני, שהפך לעוד עונה טובענית.
הקרב ביורוליג הוכרע, תודעתית ומעשית, גם אם לא מתמטית. זו לא תהיה תבוסתנות להפסיק לחשב סיכויים להשתלב בשמינייה הראשונה, אלא היגיון בריא והפניית אנרגיות למקומן הראוי - הזירה המקומית. במכבי ת"א צריכים לבלוע את הרוק, אם נשאר להם מקום בגרון לאחר כל מה שבלעו שם העונה, ולהתייחס למשחקי היורוליג כמשחקי הכנה לזכייה באליפות ובגביע הישראליים. זכייה בתארים הללו, שפעם היו נקראים "הלחם והחמאה", אולי תיתן תחושה שההידרדרות במדרון נבלמת, ואולי אכן תבלום אותה ותיתן כמה רעיונות לבנייה של הקבוצה הבאה. גביע או צלחת שמצטרפים לארון לפחות מקילים במקצת את הלחץ שנוצר בהשפלות אירופיות.
ואיך כל זה יקרה מתוך הכאוס הנוכחי? הפעלה רזה של סגל מחויב. יוגב אוחיון, גל מקל וגיא פניני בפנים. קלייטון אייברסון בטח בפנים, גם די.ג'יי סילי, עם הגדרה מחדש של תפקידו בעמדה 2, וכמובן אנדרו גאודלוק, שמתגלה כגבר־גבר לעומת הפרחחים האחרים בסגל. סילבן לנדסברג נכנס על הקשקש, בעיקר כי בסביבה בריאה יותר, אם אכן תהיה כזו במכבי, הוא נסחף לכיוון החבר'ה החיוביים, ולא מצטרף כמו עכשיו למעקמי הפרצופים וללוחשים מתחת לשפמים. מה עוד? רישום של דווין סמית' לליגה והחתמה של גבוה נוסף בעמדה חמש ורישומו לליגה, בהנחה שקווינסי מילר, אם יחזור מהפציעה הנוכחית, רך, פציע ומשחק רחוק מהסל ואין טעם ברישומו. מכבי זקוקה למצ'־אפ ראוי כהכנה למפגש פוטנציאלי מול גבוהי ליגת העל.
מה בנוגע לסוני ווימס, לוויקטור ראד ולג'ו אלכסנדר? הרעיון הפחות הוגן יהיה להוריד את שלושתם לקבוצת הנערים של האגודה, שם יוכלו ללמד אותם מוטיבים מרכזיים בהגנה האישית (אבל חראם על הנערים) ואחר כך להפגישם עם המלהקים של "האח הגדול", עונת המיזנתרופים (כי מה חטאו המיזנתרופים האחרים).
הרעיון ההוגן יהיה להושיב אותם על כיסאות, להחזיק את עיניהם פקוחות בגפרורים ולהקרין להם בלופ את המשחקים שלהם בחודשיים האחרונים, כולל נאומי חדר ההלבשה של איינארס בגאצקיס, עד שיצליחו לחייג בלשון לנהג המונית, שיאסוף אותם לנמל התעופה על שם דוד בן־גוריון.
