לקראת סוף שנות ה-90 היתה לד"ר דריה מעוז - סוציולוגית, אנתרופולוגית וסופרת - תוכנית ברדיו ירושלים בשם "מפתח הלב". מעוז, מולטי-טאסקרית בנשמה שאז עוד למדה משפטים, כתבה ב"לאישה" ובמקביל כתבה ספר, ניסתה להעתיק את התוכנית לשעות הערב, אבל זה לא עבד. "אנשים זקוקים לאפלה של הלילה כדי להיות מסוגלים ללחוש את כל הסודות בטלפון, בזמן שבת הזוג ישנה בחדר השני", היא מעידה בדיעבד. מעוז שמעה דברים רבים ועסיסיים על תקן האוזן הקשבת, אבל היא הראשונה להודות שיש לה נטייה לכך. "תמיד עניינו אותי הדברים הפיקנטיים, המורכבים, האפלים", היא אומרת, "לפני שהיינו מעלים מישהו לשידור היינו שואלים אותו על מה הוא רוצה לדבר, והיו כאלה שסתם רצו לספר שיש להם חברה ושהם אוהבים אותה; אז למה התקשרתם? בסיפור צריכה להיות משיכה למורכבות, סכנה, ערעור גבולות, אחרת זה לא עובד".
אותה נטייה ניכרת גם ברומן החדש פרי עטה. האתר המכונן של "לדעת אהבה" הוא שבעה בעקבות מוות, ובתוויהן של כל הדמויות המאכלסות אותה ניכרים ההלם, האופוריה והערעור הפנימי שעושה שמות פנימה וזולג החוצה. "לפני שנה וחצי לערך יצא לי ללכת ללא מעט שבעות, צירוף מקרים שכזה", מספרת מעוז בפגישה עמה, "אולי בגלל שאני אנתרופולוגית ועורכת עבודות שדה, לצד העלילה אני תמיד צריכה לוקיישן להתחבר אליו. פתאום מצאתי את עצמי מהרהרת בפרטים שהתרחשו בשבעה כמו סודות שצצים, האופן בו מדברים על המת, הנטייה של האבלים לחזור ולספר על נסיבות המוות. כל הסצנות האלה עשויות לצרום למי שמביט מהצד, אבל גם מעוררות אמפתיה".
מעוז מספרת, כי היא מתחילה לכתוב ספר כל אימת שהיא רואה את סצנת הפתיחה ויכולה לצעוד לתוכה ולשוטט בה, כמו בסרט. "אחרי כמה זמן הרגשתי שאני בתוך השבעה שרקמתי בראשי וראיתי סביבי את הדמויות ואת האופן שבו הן מתנהלות, וזהו, כבר הייתי בתוך זה".
אם היה צריך לאפיין את "לדעת אהבה" על פי ז'אנר קולנועי, ללא ספק זו היתה המלודרמה: לאחר שנות דור מגיעה במקרה טל, נשואה שלא באושר ואם לפעוט, לשבעה של אביו של יובי – חבר ילדות שהפך ברבות השנים לגרוש מתוסבך אך שרמנטי. בין השניים ניצת סיפור אהבה רווי תפניות שסוחף לתוכו את אחותו המעורערת, גרושתו הזועמת ואמו השתלטנית, ומן העבר השני את בעלה האטום לצרכיה ואמה של טל, המגיבה לרומן באופן חשוד. לסיטואציה הטעונה ולתהייה האם מדובר בסיפור אהבה על מציאת "האחד", או שמא בהרפתקה המביעה בעיקר תסכול ודכדוך - מתלווה תפנית דרמטית, העשויה לשמוט את הקרקע מתחת לדמויות כולן.
למעט בעלה של טל, כל הדמויות מגיעות בשלב מסוים למצב של התפרקות קיצונית. מה מושך אותך בסף הזה?
"אני לא חושבת שזה מכוון. גם ספרי הקודם 'בית היולדות' היה ספר מאוד קיצוני, והיו אנשים קרובים אלי שהתוודו שקשה להם לקרוא אותו, כי גם בו היה אלמנט לימינלי. אני משתעממת מאנשים נורמטיביים; זה לא שאני נמשכת לאנשים עם מופרעות אבל יש לי נטייה לטיפוסים שיש בהם איזה טוויסט, חשיבה לא קונבנציונלית. אפילו החברות הקרובות אלי מילדות, שנראו אז כמי שעומדות ללכת בתלם, התבררו ככאלה ברבות השנים".
כריכת הספר (זמורה ביתן)
במובנים רבים אפשר לומר ש"לדעת אהבה" עוסק בנשיות ובדילמות שניצבות מול נשים. הנשים בספר חוו זוגיות, בגידה, שבר במערכת היחסים, הורות והכרח להתמודד עם המכשולים שלפניהן. לא פעם הבחירה שבחרו מתאפיינת בוויתור כזה או אחר של הגשמתן העצמית. "זה מאפיין שחזר על עצמו בקרב נשים שראיינתי או נשים קרובות אלי, בעיקר סביב גיל ארבעים, כשאת אומרת לעצמך, אולי אני עוד יכולה להספיק לתקן את מה שהתקלקל אצלי, אחרי שנים שוויתרתי כל כך הרבה", אומרת מעוז. "האלמנט של ההקרבה, ולאחר מכן התסכול העצמי, קיים באופן מובהק בקרב הדור שלנו, שהוא כל כך ליברלי כביכול".
משפחה מול קריירה היא דילמה נשית מוכרת, ומעוז שואפת להאיר ניואנסים שונים בתוכה. "26 אחוז מהנשים בארץ עוזבות את העבודה אחרי הלידה, ועוד 16 אחוז מתוכן עוברות למשרה חלקית", היא מעירה, "אלו שבוחרות להמשיך לתחזק את הקריירה סובלות מרגשות אשם כבדים וחוות ביקורת מצד החברה, מה שכמובן לא נכון לגבי גברים; רק אחוזים בודדים מהגברים שראיינתי הביעו את התסכול את התחושה שבחירה בקריירה באה על חשבון הזמן עם הילדים, לפעמים זה מכעיס אותי".
מיכאל, בן זוגה של טל, דווקא מעודד אותה להגשים את עצמה.
"כביכול. רבים מהגברים באים כביכול לקראת הנשים ומציעים שייקחו בייביסיטר שתהיה עם הילדים עד שמונה בזמן שאנחנו בעבודה. הוא כמובן לא יחזור לכבוד זה בארבע, ובכלל לא עולה בדעתו שמהבוקר עד הערב הילד יהיה ללא הוריו. במצב כזה המלכוד גדל: הרי הציעו לך לעבוד, כך שהמצב הנוכחי הוא פרי הבחירה שלך. כמו בין טל ומיכאל, כך בין זוגות רבים במציאות הסיטואציה הזו מרעילה בהדרגה את היחסים".
מעוז, בעצמה נשואה ואם לשניים המתגוררת ברמת מוצא, היא מרצה מבוקשת במכללה האקדמית הדסה, מעבירה בה קורסים על זוגיות והורות במסלול למדעי החברה, שזוכים לפופולריות רבה. גם ספריה "זוגיות: מדריך למשתמש" ו"הורות ללא מסכות" היו לרבי מכר. קודם לכן נודעה בעיקר בזכות "הודו תאהב אותי", רומן שתיעד את חווית התרמילאות ממגוון זוויות.
הקשר בין הרומנים וספרי העיון שלה מעניין ביותר. "יש קשר; אין ספק שברומן הנוכחי יש כל מיני נושאים שנתקלתי בהם. כשכתבתי את 'זוגיות: מדריך למשתמש' ראיינתי מאות זוגות על האופן שבו הם חווים זוגיות כחלק מהחיים; לאחר מכן ראיינתי מאות הורים. אני חיה את הנושאים, הם הופכים לחלק ממני ואני לא מתפלאת לראות אותם צצים בכל מיני וריאציות גם בספרים שאני כותבת".
אפשר לומר שדווקא את הצלחת לנצח את הדילמה של אימהות מול קריירה?
"הלוואי. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה, אבל גם אני מוצאת את עצמי נקרעת בין שתי הזהויות הללו וגם אני נאלצתי לוותר כל מיני ויתורים ולסגל תודעה שאי אפשר לעשות הכל. אני חושבת שזה נהיה יותר קשה, בעיקר כי אנחנו כי כביכול החברה יותר ליברלית. ואז נשים שהתרגלו למערכת זוגית שוויונית, שניכם רוחצים את מה שהכיור ומשלמים במסעדות, פתאום נוכחות אחרי הלידה בפער המגדרי צץ יש מאין. כי לא משנה כמה מתקדם ונאור בן הזוג, באיזשהו מקום, כמעט תמיד אחריות העל היא עליך. לא פעם זה בפירוש שבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
