שיטת הבחירות האמריקנית שונה מזו המוכרת בישראל. בארה"ב האזרחים אמנם מצביעים, אך המדינות, דרך נציגים שנקראים אלקטורים, בוחרות בפועל את הנשיא.
בדצמבר מתכנסים האלקטורים ובוחרים את הנשיא על סמך התוצאות שהתקבלו בנובמבר. אם בנובמבר המועמד הדמוקרטי ניצח, רוב האלקטורים דמוקרטים ולכן יבחרו במועמד דמוקרטי - ולהפך.
כל מדינה שווה מספר מסוים של אלקטורים: קליפורניה שווה 55 אלקטורים, פלורידה 29 אלקטורים וכו'. אם מועמד מסוים ניצח במדינה מסוימת (כלומר קיבל יותר מ־50% מהקולות) הוא זוכה בכל האלקטורים של אותה מדינה (למעט במיין ובנברסקה, שמחלקות את האלקטורים לפי הזוכה בכל מחוז). כדי לנצח צריך יותר ממחצית מסך האלקטורים: לפחות 270 מתוך 538 האלקטורים.
בשיטה הזו מועמד יכול להפסיד, גם אם קיבל את רוב קולות הבוחרים. בשנת 2000, למשל, ג'ורג' בוש קיבל את רוב האלקטורים, אבל הפסיד לאל גור ביותר מ־500 אלף קולות בספירה הכללית.
"מדינות שדה הקרב" (שלפעמים גם נקראות מדינות מפתח או מדינות מתנדנדות) הן שיכריעו את הבחירות. המדינות הללו כוללות את פלורידה, אוהיו, ניו המפשייר, צפון קרוליינה, איווה, פנסילבניה וצפון קרוליינה.
אם שום מועמד לא זוכה ברוב האלקטורים, הבחירות עוברות לבית הנבחרים בוושינגטון, שם יש לכל מדינה קול אחד. אחרי שבית הנבחרים בוחר נשיא, הסנאט בוחר סגן נשיא.
השנה יש תרחיש קיצוני אחד שבו הבחירות יעברו לבית הנבחרים: אם מועמד שלישי בשם אוון מקמולין, שהוביל לאחרונה במדינת יוטה, ינצח שם ויזכה בששת האלקטורים שלה. אם ששת הקולות האלו ימנעו מאחד המועמדים לקבל 270 אלקטורים, הקונגרס החדש שיושבע בינואר יכריע.