חודש לאחר יום הולדתו ה־82 מוציא לאונרד כהן אלבום חדש, "You Want It Darker", או בעברית "אתה רוצה את זה קודר יותר" או "שחור יותר".
זהו בסך הכל אלבום האולפן ה־14 של אחד היוצרים הגדולים מאז שנות ה־60 וחוליה נוספת בקאמבק המרשים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. מאז 2001, אז היה כבר בן 67, הוציא כהן שישה אלבומי אולפן וארבעה אלבומי הופעה והופיע מאות פעמים. בגיל שבו רבים פורשים לפנסיה, הוא רק כבש פסגות חדשות.
גם האלבום החדש הוא הצלחה אמנותית עצומה. העובדה שהוא מצליח לחדש ולרגש היא בעיניי נס, לא פחות. לאונרד כהן כתב את כל המילים, אבל הלחין רק שלושה מהשירים. שיר אחד הלחינה שותפתו הוותיקה הזמרת שרון רובינסון, וכמו בשני אלבומיו הקודמים הוא נעזר בעיקר במלחין־קלידן־מפיק פטריק ריי לאונרד, מוסיקאי הצעיר ממנו ב־22 שנה ושבא מכיוון מוסיקלי שונה לחלוטין. הוא הפיק אלבומים והופעות של מדונה, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, רוד סטיוארט, מייקל ג'קסון ועוד רבים.
פטריק לאונרד הלחין והפיק ארבעה משירי האלבום, אחד עם אדם כהן, בנו של לאונרד כהן, שהוא בעצמו מוסיקאי. אדם בן 44, כותב, מלחין ושר. בעשור האחרון הוא הקליט ארבעה אלבומים, אבל עדיין לא עשה את הפריצה הגדולה שלו.
האלבום
תוך כדי העבודה על האלבום, שנמשכה כשנה, סבלו כהן ופטריק מבעיות גופניות, כולל כאבי גב עזים שגרמו לכהן להקליט את רוב השירים בישיבה. הוא כמעט התייאש וויתר על הפרויקט, אך בנו נחלץ לעזרה והפך למפיק הראשי של האלבום. ההפקה שלו (ושל פטריק) מושלמת. עדינה, מינימליסטית, עוטפת את הקדרות של כהן ברמזים ובנגיעות של יופי. פה כינור, שם גיטרה, הרבה באס מלטף, קולות נשים מלאכיות, חזן - הכל בדיוק במידה הנכונה.
והטקסט. לא שלאונרד כהן היה אי פעם שמח וקופצני במיוחד, אבל פה הדימר שמפעיל את התאורה הפנימית שלו הולך ומחשיך. הוא נפרד, הוא עייף, הוא מוכן לפגוש את בוראו. בשיר הנושא, המשלב קטע חזנות בעברית, הוא שר "הנני הנני" ומתרגם באנגלית "אני מוכן אלוהיי". זה לא שהוא מתעסק רק בעצמו ובמותו הקרב; יש לו, כרגיל, גם מה לומר על העולם שסביבו - אבל הוא בעיקר מביט אל הסוף.
אני לא מתיימר להבין באמת את כוונתו של כהן, אבל נדמה שהוא איבד את האנרגיה, את האמונה, שהוא מאוכזב מאלוהים או ממישהו או מבודהה, ואפילו מוותר על האהבה או לפחות על התשוקה. האיש שקרא לפני כמעט 40 שנה לאלבום שלו "Death of a Ladies' Man" אומר על עצמו שהוא כזה: "אני לא צריך אהובה, החיה האומללה הזו מאולפת, אני לא צריך אהובה, אז כבו את הלהבה". הציטוט הזה לקוח מאחד השירים הכי עצובים באלבום: "עוזב את השולחן". וכך אומר השיר: "אני לא צריך סיבה/ למה שהפכתי להיות/ יש לי התירוצים האלה/ הם עייפים ושחוקים/ אני לא זקוק לסליחה/ אין מי להאשים/ אני עוזב את השולחן/ אני מחוץ למשחק".
כבר היו לכהן שירי סיכום ופרידה בעבר, אבל הוא תמיד חזר. בהופעה בישראל ב־1980 הוא הציג את עצמו בשמו העברי "אלעזר הכהן". אלעזר הוא לזרוס. החוזר מהמתים, כמו בשיר הפרידה של דיוויד בואי, שמת יומיים אחרי שיצא אלבומו.
נקווה שהסוף של כהן עוד רחוק, כפי שאמר בפרץ אופטימיות בשבוע שעבר: "באלבום קצת הגזמתי. אני מתכוון לחיות לנצח או לפחות עד מאה ועשרים". אמן.