המסע לחיים

"איי, נפצעתי".

יהודה יצחק הישראלי מניח את ידו הימנית על צלקת ארוכה בצד הימני של ראשו וחוזר על שתי המילים פעמיים ושלוש. קצת יותר משנתיים חלפו מאז פציעת הראש ששינתה את חייו, שבמהלכן ניצח את המוות ולמד איך לחיות מחדש. עכשיו נראה שהוא מתחיל להיזכר בה. 

אביו דוד, שלימים הפך גם למטפל הצמוד שלו, מניח יד רכה על כתפו, מעודד אותו לדבר. כבר כמה ימים שבטיפולי הריפוי בעיסוק מדברים איתו על הרסיס שחדר לראשו בעזה, בשלהי מבצע צוק איתן.

"כשדיברנו איתו על זה, הוא שם את היד על הראש ושאל מה זה", אומר דוד. "אמרתי לו שזאת צלקת מהניתוח כי הוא נפצע, והוא כנראה מתחיל לשחזר את הפציעה. התודעה שלו מתפתחת בלי הרף, דברים כל הזמן עולים וצפים בראש. הדיבור הזה על הפציעה הוא אחד הסימנים להתפתחות". 

בחודש שעבר, שנתיים אחרי אותה פציעה, שוחרר יהודה בפעם הראשונה מהשיקום בתל השומר ועבר לאשפוז יום. עזב את החדר במחלקה בקומה הראשונה, זו המיועדת לפגועי ראש, ועבר למשך כמה שבועות לדירה של עמותת "רחשי לב" בבית החולים. בשבוע שעבר הוא קיבל ממשרד הביטחון דירה בגבעת שמואל, שאליה ישוב בכל אחר צהריים, אחרי תום הטיפולים. הוא יישאר כאן עד תום השיקום בבית החולים. 

על מדפי העץ בסלון הרחב כבר הספיקו להניח ספרי קודש, שבהם יהודה ודוד קוראים כשהם בבית. בסופי השבוע יחזרו השניים לבית של דוד ואיריס שבעפרה, בית שעדיין צריך לעבור עבודות בנייה כדי להנגישו למצב החדש של יהודה. הם כבר מחכים לחזור הביתה, לאוויר המוכר, למשפחה האוהבת, לטעימה קטנה של נורמליות, של בית. 

"יהודה יצחק לא מסכן. הוא מתמודד", דוד מדגיש את המילה האחרונה בקולו הנעים. "קשה לו, זה כואב, אבל הוא לא מסכן. אנחנו לא בסוף השיקום. אנחנו באמצע. אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן התהליך הזה יימשך. אנחנו כל הזמן מתקדמים".

פגשתי את יהודה לראשונה שמונה חודשים אחרי הפציעה, בשיקום בתל השומר. הוא שכב אז במיטה עם מבט מזוגג, בקושי רב הזיז רגל. כשיצאתי מהחדר שלו, אמר לי דוד, בתקווה, בתפילה, שבראיון הבא יהודה יהיה שותף פעיל. 

שנה וחצי אחרי, אנחנו נפגשים שוב, מחוץ לכותלי בית החולים. בקיץ שעבר התחיל לאכול דרך הפה. חודשיים אחר כך חזר לומר מילים, אחר כך צמדי מילים, ואז משפטים ותבניות מובנות, למשל תפילות. הרופאים והמשפחה אומרים שהם היו טבועים אצלו בראש.

היום הוא כבר מְתקשר עם סביבתו. קשה להסתיר את ההתרגשות למראה כל התקדמות של הלוחם האמיץ, קטנה כגדולה.

זו שעת ערב מאוחרת, ויהודה מסובב את הכיסא לכיוון המסדרון הארוך, מבקש מאביו שיארגן אותו לשינה. "את כבר נשואה", הוא אומר לאחותו הצעירה תהילה, שקפצה לבקר, והיא מזכירה לו שגם הוא היה בחתונה שלה, לפני חודשיים. לאחר מכן יסכים לצאת מעט למרפסת, ישאף את האוויר הנעים בקומה השמינית, ואז יסובב בעצמו את הכיסא ויחזור פנימה. "להתקלח ולישון", הוא מתאר את מה שהוא רוצה לעשות עכשיו, וכשאני מצביעה על ציוד העזר הרפואי שנמצא במרפסת ושואלת של מי זה, הוא יודע לומר "זה שלי".

•   •   •

יהודה (25) הוא בנם הבכור של איריס ודוד. נולד ביישוב פסגות, וכשהיה בן שנה עברו לעפרה. שם נולדו אחיו - איתן (22), שהשתחרר לאחרונה מהצבא, תהילה (21), שעובדת בבית ספר ומתכננת ללמוד סיעוד, יאיר (19), שלומד בשנה השנייה בישיבה בתל אביב, והתאומות מוריה ורֹני (16), תלמידות כיתה י'.

הוא שירת ביחידת רימון של גבעתי. ביולי 2014 התקבל לקורס קצונה. יצא לרגילה, אבל ביקש מהמפקדים שלו לחזור ליחידה כדי להשתתף בלחימה. רבקי, אשתו, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה, נשארה בביתם בתל אביב עם בתם צוריה, שהיתה בת שנה וחצי.

ב־28 ביולי נסע דרומה והצטרף ללוחמי גבעתי בדרום הרצועה. ביום שישי, 1 באוגוסט, יום החטיפה של הדר גולדין, נשלח עם חבריו לרפיח, במסגרת ניסיונות החילוץ של גולדין. שם הם נקלעו לקו האש של כוחות ההנדסה, שפוצצו בתים באזור כדי להכין ציר התקדמות. יהודה נפגע בראשו מרסיס של רקטה. 

הוא פונה בנגמ"ש לגבול ישראל והובהל במסוק לסורוקה, במצב אנוש. במשך חודשיים היה מאושפז בטיפול נמרץ בסורוקה, עבר ניתוחים מצילי חיים. משם עבר לקומה הראשונה במחלקת השיקום בשיבא, הקומה שתהפוך לביתו בשנתיים הבאות.

עשרים ימים אחרי הפציעה נולד בנו בן השנתיים, ארז. הוא הכיר את אבא שלו כפי שהוא כיום: מתנייד בכיסא גלגלים, מְתקשר במילים פשוטות, במחוות יד, בחיוך תמים ובמבט שחודר דרך העין הכחולה, הפתוחה. ספק אם צוריה, היום פעוטה שובבה בת 3 וחצי, זוכרת את אבא של לפני. כמעט מדי שבוע באים הילדים לבקר אותו עם אמם.

מאז שהיה בהכרה מעורפלת, הביאו לו הוריו מטפלים לבית החולים. אחד מהם הוא יחיאל חוברה, שמתנדב בעבודה שיקומית. "יחיאל קידם אותו בצורה משמעותית, לצד הטיפולים בשיקום", אומר דוד. "יהודה כבר נקשר אליו נפשית, מה שנותן לו כוחות לזוז איתו עוד ועוד קדימה".

בראש השנה שעבר, אחרי קצת יותר משנה של שהייה בבית החולים, דוד לקח את יהודה בפעם הראשונה לישיבת מעלה אליהו בתל אביב, שבה למד עד הגיוס, ושבה לומד גם אחיו. "זו היתה הפעם הראשונה שהוא יצא מבית החולים לשבת או לחג, ומשרד הביטחון מימן לנו שהות בבית מלון סמוך לישיבה. יהודה ישב בכיסא הגלגלים והשתתף בריקודים, בתפילות, הגיב בחיוך של התרגשות ושמחה לכל האירועים. זו היתה אבן דרך שמאוד השפיעה עליו". 

כחודש לאחר מכן החליטו ההורים להביא אותו לביקור קצר בבית, בערב שבת. הניחו שהזיכרונות, הריחות, מראות הילדות, יוכלו לעורר משהו בגוף הרדום. "הבאנו אותו הביתה באמבולנס, לארוחת צהריים של יום שישי", דוד מתרגש. "כל המשפחה היתה בבית, היתה אווירה חגיגית, מיוחדת, ואחרי הארוחה המשפחה נשארה בבית, ואני ויהודה חזרנו לבית החולים.

"באותו יום שישי באו לבקר אותו חברים, כמו שנהגו לעשות בהרבה ימי שישי. דיברו איתו על כל מיני דברים. שאלתי אותו משהו, אני כבר לא זוכר מה, והוא סימן לי 'לא' עם הראש. נדהמתי שהוא מגיב לי. ואז חבר בא ושאל אותו אם הוא שמח שהם באו, והוא סימן 'כן' עם הראש. 

"לא הייתי בטוח שזו תקשורת. הספקתי להתקשר לאיריס לפני כניסת השבת ולספר לה. אמרנו שנשים לב אם זה חוזר על עצמו. זה חזר על עצמו בשבת בצורה מסוימת, שעדיין לא הייתי בטוח מה המשמעות שלה. אבל ביום ראשון, כשאיריס באה להחליף אותי, הוא הגיב לה עם תנודות ראש.

"יום למחרת הגיע הרב שלו לביקור ושאל אותו: 'מה שלומך?' ויהודה ענה: 'בסדר'.

"הרב שאל אותו: 'אמרת לי בסדר?' ויהודה ענה: 'כן'. 

"איריס התקשרה אלי בהתרגשות כזאת, וגם אני הייתי נרגש. משם הוא התחיל להגיד כן, ומאוחר יותר לא, ועוד מילים ועוד משפטים. עכשיו אנחנו כל הזמן עובדים איתו שיגיד משפטים מלאים, מנוסחים. את ההתחלה של ההתקדמות הזאת אנחנו תולים בעובדה שהוא היה בבית".

•   •   •

כמה שבועות אחרי הביקור ההוא בבית החליטה המשפחה, בשיתוף עם הרופאים, לאפשר ליהודה לצאת מבית החולים לשבתות מלאות. לעזוב את הקירות הלבנים ביום שישי, לעיתים חמישי, ולחזור במוצאי שבת להמשך טיפולים.

בפעם הראשונה יצא לבית מלון במימון משרד הביטחון, ולאחר מכן הביתה, לעפרה. כל כניסה ויציאה מהבית דרשו התגייסות של חברים ובני משפחה, כדי לשאת אותו במעלה גרם המדרגות הארוך בכניסה לבית, ואחר כך בחזרה. 

"בביקור הראשון הבאנו אותו לבית הכנסת ביישוב", אומר דוד. "למרות שהוא לא ממש דיבר, הוא מילמל את התפילות כלשונן. ליווה עם הציבור את כל השירה של קבלת השבת. כשבאנו הביתה, הוא מילמל את הזמירות. אלה טקסטים שהיו מוטבעים אצלו, ולכן הוא יכול להשלים פסוקים ומשפטים. 

"התפילות והלמידה חשובות לו, הוא לא מוכן לוותר על זה. הרבה פעמים, אם הוא לא רוצה לעשות תרגיל או טיפול, אני מפתה אותו בכך שאחר כך הוא יוכל ללכת לישיבה. זה עובד".

יהודה עם אביו, דוד. "הוא מביא אנשים לאמונה ולחיזוק בהתמודדות שלו" // צילום: יהושע יוסף

מאז הביקור ההוא, יהודה יצא לשבתות בבית הוריו כמעט מדי שבוע. בתחילה עוד היה נוסע באמבולנס, ולאחר כחודשיים, מתוך שאיפה לתת לו את התחושה של אדם בריא, החלו להסיע אותו במיצובישי לנסר המשפחתית. מאוחר יותר קיבלו רכב מהמאגר של משרד הביטחון. 

כיום הוא מגיע ארבע פעמים בשבוע לשיקום בתל השומר. מהבוקר עד הצהריים הוא בטיפולי פיזיותרפיה, שיפור הליכה ועמידה, עבודה עם קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק. בימי שלישי אחר הצהריים הוא הולך למרכז לשיקום קוגנטיבי במכון פוירשטיין, ולאחר מכן לרכיבה טיפולית בחווה הטיפולית בתל מונד. 

דוד מספר שעד הפציעה יהודה היה שמאלי. אבל הרסיס שפילח את צידו הימני של הראש פגע בתנועה בצד שמאל, ויהודה למד להתנהל בידו הימנית, שהפכה לחזקה מאוד. היום הוא לומד מחדש איך לווסת את הכוח שלו כדי להגיש לילדים יד בעדינות.

"הוא שומר מאוד על איסור נגיעה, אבל מבין כשאני מסביר לו שצריך לעבוד גם עם פיזיותרפיסטיות, למשל, לצורכי רפואה. הסברתי לו שהמטרה היא לעלות מעלה מעלה, וכל מה שטוב לשיקום - מותר. 

"בתשעה באב לא היו טיפולים. היינו בישיבה, והוא אכל ארוחת בוקר ולקח את התרופות. לא הזכרתי לו שזה צום, כי הוא צריך לאכול. אבל הוא שמע בין דיבורי החברים שזה יום צום, והצטער מאוד. לקח לו הרבה זמן להתגבר על העובדה שהוא אכל בתשעה באב, גם אם זה היה לטובת רפואה".

בימי חמישי הוא שוחה בבריכה טיפולית ועובר פיזיותרפיה בעזרה למרפא בבני ברק, ומשם נוסע עם אביו לשיעור תורה בישיבת מעלה אליהו. הישיבה תמכה במשפחה מהרגע הראשון ועד היום. 

"לימודי הקודש היו תמיד חשובים ליהודה, ועכשיו יותר מתמיד", אומר דוד. "בזמן טיפולים קשה לו לשבת שעה רצופה. אבל בישיבה, כשהוא בין חברים ובני משפחה, התודעה הפנימית גוברת על הכל והוא יושב ומקשיב שעות. גם כשאנחנו לבד בערבים, או בין טיפולים, אני קורא איתו בחומש ומקריא לו את כתבי הרב קוק. כתבים מסובכים, ארוכים, ויהודה יושב מרוכז, מהנהן, מתעניין. כשאני מקריא לו פיסקה ארוכה, הוא אומר לי: 'תסביר'.

"כשמישהו קורא בספר הזוהר, או בארמית, הוא צוחק שהוא לא מבין ומבקש שיסבירו לו. ומקשיב. הוא לומד איתי חומש, גמרא, אמונה. אני עושה הכל כדי לפתח אצלו את הצד הקוגניטיבי".

•   •   •

השעה מתאחרת, ויהודה סיים עכשיו את ההתארגנות לקראת השינה. דוד, בכוחות עצומים, משעין אותו עליו ומוליך אותו כמה צעדים לאורך המסדרון, עד כיסא הגלגלים שהורחק בכוונה אל הסלון, כדי לעודד אותו לצעוד. במסירות של אבא, באהבה ובאמונה גדולה, הוא מצליח להצעיד אותו קדימה. 

כבר כמעט שבעה חודשים שדוד הפך להיות אחד המלווים הצמודים של יהודה. לקח חופשה ללא תשלום מעבודתו כמחנך בתלמוד תורה מורשה בירושלים כדי לעבוד בתפקיד חייו. איריס, שחלקה איתו את הזמן בבית החולים, חזרה רק בתחילת החודש לעבודתה כמורה באולפנה בעפרה.

"עזבתי את העבודה שלי רק בשביל השיקום של יהודה", אומר דוד. "אני חושב שהעובדה שחינכתי ילדים עשרים שנה לימדה אותי לעשות את העבודה הזאת הכי טוב. לימדה אותי מהי סבלנות, מהי יכולת לדחוף קדימה ולראות את ההתקדמות הפצפונת של כל רגע ורגע".

גם לפני הפציעה היה ביניהם קשר, אבל מסוג אחר. "לא היינו קרובים פיזית, כי הוא נשוי והיה בצבא, אבל היה קשר ערכי חזק. הוא העריך אותי, ואני עד עכשיו מעריץ אותו. ובתקופה הזאת של הפציעה, משהו בינינו התהדק, לטובה.

"אני יודע שהוא מעריך את מה שאני עושה בשבילו. כשאני אומר לו: 'אני אוהב אותך', הוא עונה לי: 'אני אוהב יותר'. זה תמיד היה קטע שלנו במשפחה, והוא אומר אותו גם עכשיו".

יהודה (חגור ברתמות כתומות) בטיול עם משפחתו בצפון, בחודש שעבר. "הציעו לקחת אותו לחו"ל, אבל הוא התעקש: 'רק בישראל'"

בשעות הערב, לסירוגין, מצטרף לדוד מלווה נוסף, יצחק לוי, שחולק איתו את הטיפול. בכל שבת שנייה מגיע לביתם שבעפרה אחיה אברמזון, מלווה נוסף מטעם חברה העובדת עם משרד הביטחון. "אחיה גדול מיהודה בשנה. כשהוא נמצא איתו, אני יכול לנשום קצת, להיות יותר עם המשפחה, להיות יותר אבא ופחות מטפל צמוד".

בחודש שעבר, שבו השתחרר יהודה מהאשפוז המלא ועבר לאשפוז יום, לקח דוד את יהודה, יחד עם אחיה, לארבעה ימי חופשה בטבריה. יהודה ירד בכיסא הגלגלים בשביל המוביל אל הכנרת, ומשם המשיך בהליכה איטית אל תוך המים, נתמך על ידי אביו.

בתמונות, כובע מצחייה לראשו ומצוף על ידו, הוא קורן מאושר. הרבה זמן עבר מאז חווה את הטבע שאליו היה מורגל בטיוליו הרבים לפני הפציעה, והנה הוא במים הקרירים של הכנרת, מתמסר לרוח הנעימה ולשקט שמסביב.

כשבוע לאחר מכן הם שוב נסעו לכנרת, הפעם עם כל בני המשפחה. יהודה השתתף, יחד עם כולם, בטיול טרקטורונים, בטיולים בנחלים, לקח חלק בהכל. כמעט כמו פעם. 

•   •   •

דוד אומר שמעולם לא איבד את התקווה ואת האמונה הגדולה באל, שיוביל את יהודה בדרך הנכונה. "ההתקדמות שלו היא ניסי ניסים של עזרה משמיים, והקדוש ברוך הוא מלווה אותו בכל שלבי ההתקדמות. אנחנו כל הזמן מתקדמים. משרד הביטחון מלווה אותנו בצורה יפה וטובה בכל נושא השיקום. ראש אגף השיקום, משה צין, פגש את יהודה פעם אחת, ויהודה חיבק אותו.

"מנהלת אגף שיקום תל אביב, רחל נתן, מאוד עוזרת. הם ראו את הדחיפה הגדולה של המשפחה ואת הדבקות הגדולה שלנו כהורים, והם הולכים איתנו. נכון שיש ביורוקרטיה ויש ועדות, אבל בכל מה שביקשנו לצורך השיקום מהמחלקה, קיבלנו סיוע.

"אנחנו רוצים לקדם את יהודה ועושים את מה שאפשר, תוך כדי הקרבה אישית ומשפחתית. זה אומר שהבעל והאבא לא בבית במשך השבוע, ובשבתות כשאני מלווה אותו, אני מטפל בו כל הזמן וגם ישן איתו. 

"פנינו לטיפול בתא לחץ לפגועי ראש אצל ד"ר שי אפרתי. הוא אמר שאם היה רואה רק את הסי.טי, לא היה מעלה בדעתו שאפשר לטפל בחולה הזה. אבל הוא ראה את היכולות של יהודה, והתרשם. הרופא הצביע עלי, על איריס ועל אבא שלי, ויהודה ידע לזהות אותנו - 'אבא', 'אמא', 'סבא'. הוא אמר שמזל שהבאנו אותו בזמן, כי יש לנו סיכוי להיכנס לטיפול בתא לחץ".

עם אשתו, רבקי, לפני הפציעה 

דוד מתרווח לאחור, לוקח נשימה עמוקה. "גם האחים של יהודה עושים בשבילו הכל, תוך כדי הקרבה אישית. בהתחלה, כשאיריס ואני כמעט לא היינו בבית, תהילה היתה באה להחליף את איריס לכמה שעות, כדי שהיא תוכל לחזור הביתה להיות עם הילדים. עכשיו כשאני לא נמצא בבית הרבה ימים, כולם מתגייסים. זו החלטה משפחתית, לתת את כל מה שאפשר. 

"אני משתדל לתת תשומת לב לילדים האחרים, אבל זה לא תמיד מצליח, וזה כואב. לפעמים הם מתקשרים, ואני אומר שאני עסוק עם יהודה. איריס והילדים יודעים שבסך הכל, זה צורך של המציאות. נפל דבר, ומהשמיים כיוונו את זה כך. 

"הילדים אמרו לי, כל אחד בדרכו, שהם מבינים שככה מתנהג אבא שאוהב את הילדים שלו. שעכשיו יהודה צריך את זה יותר, ולכן אני איתו במאה אחוזים. הם יודעים שאבא עושה עכשיו משהו חשוב. גם העובדה שאיריס לבד בבית מאתגרת, אבל אנחנו מתמודדים עם המצב הזה. 

"בימים האלה של חשבון נפש, ריבונו של עולם שולח לנו אתגרים. בשיחות המעטות שיצא לי לנהל עם בני נוער בעפרה, אמרתי להם שכל אחד צריך לעמוד באתגרים. יש אתגרים קבועים, כמו לימודים, בגרויות, מבחנים, ויש אתגרים מיוחדים. כל אחד מקבל את מה שהוא יכול לעמוד בו, וכשאתה עומד באתגר, אתה שמח.

"אני שמח עם כל פסיק שיהודה מצליח לעשות. עם כל התקדמות. בדיוק כמו שתשמחי עם כל התקדמות של התינוק שלך, ולא תתאכזבי שהוא לא פרופסור ולא רב גדול. היו רגעים מאוד קשים, שבהם הוא לא היה מסוגל בכלל לתקשר.

"יהודה מביא אנשים לאמונה ולחיזוק בהתמודדות שלו, בהתמודדות שלנו כמשפחה. אנחנו לא מסתפקים במועט, אנחנו מתפללים לשלמות. מתפללים שהוא ישוב לאיתנו, למשפחה שלו, לילדים שלו, שיוכל לחזור לעסוק בהנהגה. כולנו רוצים הכל. כל המשפחה. ומתפללים בשביל זה". 

•   •   •

בחודשים האחרונים עלה הצורך להנגיש את ביתם של דוד ואיריס שבעפרה, כדי שיהודה יוכל לחזור אליו בכל יום, לאחר שחרורו מהאשפוז. תוואי השטח הסלעי והמדרגות המובילות אל בית הקרקע אינם מאפשרים נגישות קלה, וההורים ביקשו סיוע ממשרד הביטחון, כחלק מתקציב של "התאמת בית הורים".

"כדי שהשיקום שלו יהיה כמו שצריך, כדי שהוא יגיע לבריאות טובה, הוא צריך לחזור הביתה, להיות עם המשפחה", מדגיש דוד. "לעורר זיכרונות ילדות, לעורר תחושות משפחתיות".

המשפחה הגישה תוכניות הנדסיות לבניית חדר עבור יהודה ולהרחבת הבית, כדי לאפשר לו להתנהל בחופשיות בבית. אבל במשרד הביטחון טענו שללא היתר בנייה סופי על הקרקע, לא יוכלו להעביר תקציב לבנייה נוספת. היתר כזה אינו אפשרי, מכיוון ששטח הבית נמצא מעבר לקו הירוק, על קרקע ללא תב"ע (תוכנית בניין עיר).

וכך, לצד המלחמה היומיומית על השיקום, נאלצה המשפחה להתמודד גם עם קשיי ביורוקרטיה. "היישוב הזה, התשתיות, נבנו על ידי המדינה", אומר דוד בנחרצות. "קיבלנו אישור לשלם משכנתא על הבית. באנו בתמימות ואמרנו שלא ייתכן שחייל יצא למלחמה ולא יוכל לחזור לביתו, לא משנה איפה הוא גר. במשרד הביטחון לא מוכנים להעביר את התקציב, כי אין תב"ע". 

במאי האחרון, כשהבינו שאין להם ברירה, הקימו קול זעקה. סרטון קצר שהופיע באתר גיוס הכספים "הדסטארט", ובו פנייה נרגשת לעזרה בהנגשת הבית עבור פצוע צה"ל המשתקם, הניב פניות מאלפי אנשים. בתוך יממה וחצי הם גייסו 1.5 מיליון שקלים, ונותרו פעורי פה. 

"הבנו שיש פה חיבור מאוד מיוחד לעם ישראל", דוד מחייך. "שעם ישראל מחזיר אהבה לחייל שנתן לו את כל כולו. החיבור הזה לא בא לו סתם". הוא עוצר את שטף הדיבור, ומספר בהתרגשות על מכתב שכתב יהודה למשפחתו ערב גיוסו, בנובמבר 2012. וכך כתב, בכתב ידו:

 "לפעמים אני מרגיש כמעין שליח, שליח של משפחת הישראלי. שליח של רבקי ושליח שלכם, הישראלי עפרה. לכל משפחה יש את הצד הפרטי שלה, בתוך הבית פנימה, ויש את הצד הכללי, הכלפי חוץ. אולפנה, ת"ת (תלמוד תורה; ב"א) וכו'. לפעמים אני מרגיש שאני יוצא כשליח שלכם בחוץ.

"זה תפקיד מחייב, אני לא הולך לצבא כדי לשחק משחקים. בעזרת השם יהיה גם שמח וצחוקים, אבל בעיקר אני שליח של המשפחה, שליח בהגנה על המולדת, שליח בשמירה על הבית, שליח בקירוב לבבות.

"אני יודע שאני צריך להיזהר שלא להילחץ מזה יותר מדי, לקחת את זה בנחת ובמתינות, ואני מאמין, מרגיש, יודע, שכשלוקחים את זה בצורה הנכונה, זה נותן המון כוחות". 

דוד רואה במכתב את יהודה שלו, השליח, שלא ידע מה טומן לו העתיד, אבל היה מוכן לקבל על עצמו את השליחות. "אני מסתכל עליו בהערצה, מלמטה, עד היום", הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו. "חיבור כזה של העם נעשה מהכוח הגדול שיש בו, ביהודה.

"יצא לנו לדבר איתו על חו"ל. חברים שלו נסעו, המלווה נסע, היתה עמותה שהציעה לקחת אותו לטיול בחו"ל. אבל יהודה כל הזמן אומר: 'רק בישראל, רק בישראל'. עד כדי כך אהבת הארץ ואהבת העם מוטבעות אצלו. 

"ואנחנו מאוד מאוד מודים לעם ישראל על התמיכה, לאורך כל הדרך. מהימים הראשונים בבית החולים ועד עכשיו. לאורך כל התקופה הזאת קיבלנו המון תשומת לב ועזרה מסביב, מהישיבה שלו, ומקהילות גבעת שמואל, ועפרה, וקריית ארבע, וגדרה, וגני טל, וגבעת זאב. קהילות שבכל פעם דאגו לנו לאוכל לשבתות ולעזרה מסביב.

"עד עכשיו אני יודע שאם אני צריך עזרה כלשהי, לצאת לסדר משהו ואין מלווה באותו הרגע, יש מי שיעזור לי. וזה לא מובן מאליו. זה נותן תחושה שהסיפור של יהודה יצחק הוא לא סיפור פרטי. שהיציאה שלו היתה למען העם, ואנשים מבינים את זה ויודעים את זה. 

"יש לנו דרך ארוכה, אבל אין ספק שהיום הוא לא נמצא במקום שבו הוא היה לפני חודש. וגם לא במקום שבו הוא היה אתמול. כל יום יש שינוי. יש התקדמות. אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שיקצר את הדרך, ומתפללים לטוב ביותר".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "המשרד מלווה את יהודה ומשפחתו ללא הפסקה ומסייע להם בכל האמצעים ואף מעבר לכך, לרבות סיוע הניתן לפנים משורת הדין, בהיקפים משמעותיים מאוד. משרד הביטחון מוכן לממן ליהודה בית מגורים בחצר בית הוריו בעפרה ולסייע בסכום כספי שהוא הרבה מעל למקובל במקרים דומים. אולם ללא היתר בנייה, כפי שמתחייב בכל מקום אחר במדינה, החוק לצערנו אינו מאפשר לעשות זאת".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו