ספר השירים "מחדש" של נוית בראל מצליח לתעד את פגיעתה הרעה של אבן במים שהולכים ונעשים עכורים, אדווה אחרי אדווה. בלי להתעכב על האבן עצמה, הספר נע במעגלי ההדף ומתחקה אחר גודל המכה שנמדדת בשירת אהבה, אבל משום שתנועת הזמן טבועה בו. ומסיבות אחרות, ניתן להתייחס אליו כמחזור שירים שמתחיל למעשה בחודש כסלו - שבו מתחלף סופית הסתיו והופך לחורף.
שירתה של בראל נטועה בשפה היהודית, וזהו אחד הדברים המייחדים את "מחדש". עונג גדול הוא להיות מובל בידי מי ששפתו היא עברית עשירה וחסרת בושה כמו אציל בגינת השעשועים שבנה לעצמו. השירים עצמם, עם זאת, רחוקים משעשוע, ויש בהם כמה רבדים. המרכזי שבהם מורכב כמעט תמיד משניים שיש ביניהם חשבון, ושורה עליו אווירה של דיני נפשות.
כריכת הספר (עם עובד)
כך, לדוגמה, בשיר "21 בדצמבר": "היינו חייבים, / שתיקה בינינו נעשתה בלתי חדירה לחלוטין / חוקי האהבה, חשבנו, / מחוץ לכל החוקים האחרים / איך מתנהגים אשמים לפני גזר דין?" ולאחר מכן בשיר "על כל פשעים" שהוא ספק מונולוג ספק דיאלוג מתוחכם ורב־כאב על אובדן וקשר דם בין־דורי: "כורכת סביב צווארי קשרי אפשרויות / אני שוכחת שהדם עשה בשבילנו את כל הבחירות".
היבט נוסף שמאפיין את היחסים בשירים הוא הקשר לעונות השנה, ולחודשים בשמם העברי דווקא. "בתמוז הזה ניתן להמס גם את שנינו", "את האביב אנחנו רואים מן החלון", "אין סיכוי בקיץ הזה". גם שמות השירים, "ניסן", "דג", "נס", "השם הנכון", "לא בשמים". אלה גם אלה נוכחים בשירים כמו בני אדם, שוזרים מידה מדויקת של ימי חולין על היחסים בשירים שנדמה כי הם יכולים להתקיים לבדם.
אך לפעמים, בהיעדר צלע אנושית נוספת, דווקא הבדידות מול המקום האילם מייצרת ביטוי אמיתי וקשה. "בדרך לאשקלון" מתאר מסע הביתה ומציע סיטואציה שבה המפגש עם מקום לא מוליד גאולה, והציפייה לנחמה לא מתממשת: "מתים מוטלים לפני ולא דיונות / ולא מבני מפעלים ובאביב לא כדורי שיטה / צהובים, הנוקמים להם את פריחתם דרך אשפה וכביש מקולף / לא הביתה / אין לי מה לרדת מן האוטו ולומר דבר / לא לאב ולא לאם ואחות רק להימלט / מן החרב ומן הביזה ומן השידפון ומן הירקון ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאו לעולם / לפני שנים, טרם בגרתי וטרם שכחתי וטרם הצדקתי עלי את הדין".
ארבעה שערים בספר: "ימי המערות", "בטן ריקה", "החול הזה" ו"בין קולות". הקריאה בספר כמכלול דמתה בעיניי ליום כיפור אחד ארוך, שנמשך על פני שנה, כשהמשוררת היא הכוהן הגדול בעבודתו: מתארת את הטמא, מקריבה את הקורבן. פעמיים לפחות מתייחס הספר לדיבוק של אנסקי, באחת מהן נשאלת שוב השאלה: "על מה ולמה יורדת הנשמה?"
אבל תשובתו של אנסקי, על פי הניגון העממי היא "ירידה צורך עליה היא", ואילו ב"מחדש" היא נותרת ללא מענה.
מחדש / נוית בראל; עם עובד, 81 עמ'