סילבן אדמס (57) מתרוצץ במרץ במרפסת הענק של דירתו החדשה, בקומת הפנטהאוז של פרויקט הרברט סמואל 10 בתל אביב, קו ראשון לים. "בעיניי המרפסת הזאת היא לא רק המקום הכי יפה בישראל, היא המקום הנפלא ביותר בעולם כולו!" הוא אומר בהתלהבות, ועיניו הכחולות נוצצות.
במכנסיים לבנים קצרים, בטי־שירט ובסנדלים, אדמס נראה יותר כמו ילד עליז שמתרוצץ במגרש משחקים חדש מאשר האיש שמדורי הכלכלה הכריזו עליו לפני שנתיים כמי שקנה את הדירה היקרה ביותר בישראל, בסכום חסר תקדים של כ־120 מיליון שקלים. הכתבים הכלכליים העריכו שהדירה נמכרה כדירת נופש, ושאדמס ימשיך להתגורר עם משפחתו במונטריאול שבקנדה, אבל לפני שבוע עברו אדמס ואשתו לגור בפנטהאוז הדו־קומתי, המשתרע על פני הקומות ה־20 וה־21 של המגדל. אדמס מתבדח שהמרפסת שלו היא המקום היקר ביותר בדירה, כי בשבילה היה צריך לקנות את כל הבית, המתפרש על פני שתי דירות.
ההחלטה לעזוב את קנדה ולעשות עלייה גמלה בליבם לפני כשנה, ובסוף 2015 עשו עלייה. את הדירה במגדל רכשו כבר לפני שנתיים, ובחצי השנה שהם כאן שכרו דירת יוקרה אחרת בסמוך, ופיקחו מקרוב על השלמת הבנייה ועל עיצוב הפנים המיוחד. השבוע, שלושה ימים לאחר שנכנסו לדירה, הזמין אותנו אדמס לראיון הראשון שהוא מעניק לעיתונות הישראלית.
"אני מתראיין כי אני רוצה להציג את עצמי בפני הישראלים, ובעיקר אני רוצה להחזיר להם את החיוביות והאופטימיות. אני מתלהב כאן מכל כך הרבה דברים, ובחצי השנה מאז שהגענו לכאן התרגלנו לשמוע את התגובות הציניות של הישראלים להתלהבות שלנו, ואת התלונות. רוב הישראלים כל כך רגילים לחיים כאן, שהם מתייחסים לכך כאל דבר מובן מאליו, ושוכחים לפעמים באיזו ארץ נפלאה הם חיים".
לצידו יושבת רעייתו הנאה מרגרט (53), הדומה באופן מפתיע לשחקנית מריל סטריפ ("כשאנחנו מטיילים בעולם, אנשים מבקשים ממנה חתימה"). הראיון מתנהל כולו באנגלית, אבל אדמס מבטיח ש"בעוד שנה מעכשיו אני אדבר עברית רהוטה, מרגרט ואני מתחילים ללמוד באולפן בספטמבר".
הם עלו לארץ בסוף דצמבר, בסיוע ארגון "נפש בנפש", המסייע לעולים חדשים מארה"ב, מקנדה ומבריטניה בתהליך העלייה והקליטה בישראל. "למרות שההחלטה לעזוב את קנדה היתה ברורה, היא היתה גם סוג של צניחה חופשית ללא מצנח", אומר אדמס. "היו לנו חיים נפלאים במונטריאול, ולא היה קל להשאיר אותם מאחור. לא ממש ידענו לקראת מה אנחנו באים. אבל שבועיים אחרי שהגענו כבר הרגשנו בבית, ומאז אנחנו נהנים מכל רגע. האנשים כאן ממש מקסימים, וקבלת הפנים פנטסטית".
• • •
ישראל לא זרה להם. בעשרות השנים האחרונות נהגו לבקר בארץ לפחות פעמיים־שלוש בשנה. למעשה, כאן הם הכירו והתאהבו לפני 33 שנים, כשבאו כמתנדבים לקיבוץ חצור שבדרום, הוא מקנדה והיא מבריטניה. שנה לאחר מכן כבר נישאו בבריטניה, ואת מקום מגוריהם קבעו במונטריאול. אדמס החל לעבוד בעסק המשפחתי - חברת הנדל"ן "Iberville Developments", שהקים אביו מרסל ב־1958.
מרסל, יליד רומניה, ברח בשנת 1943 ממחנות הכפייה והגיע לישראל באונייה. בהמשך לחם במלחמת העצמאות, ולאחר הקמת המדינה נשלח מטעם הסוכנות היהודית למרסיי שבצרפת, שם סייע בהכנת עולים לקראת קליטתם בארץ. כעבור כמה שנים הציע לו חבר בצרפת לעבור לעיר קוויבק שבקנדה, ושם נשאר לחיות.
אמו של סילבן, אנני, נולדה אף היא ברומניה והגיעה לארץ עם משפחתה לאחר הקמת המדינה, בגיל 14. היא סיימה תיכון ביפו, ובתחילת שנות החמישים עברה עם משפחתה לקוויבק, שם פגשה את מרסל אדמס. השניים נישאו והביאו לעולם ארבעה ילדים, סילבן הוא בנם השני. אחיו הבכור ג'וליאן חי בבוסטון, מדען בתחום הכימיה. לינדה נשואה להיסטוריון פרופ' גיל טרוי וחיה בירושלים, וליאורה היא אחות במקצועה ומתגוררת בסן פרנסיסקו.
"אבא שלי עבד תחילה כשכיר בעסקי העור בקוויבק והצליח מאוד, ובמקביל החל להתנסות בעסקי נדל"ן למגורים. כשהצליח, הקים חברת נדל"ן, ובהמשך עבר מנדל"ן למגורים לנדל"ן מסחרי. הוא היה מחלוצי הקמת המרכזים המסחריים בקנדה. מה שדוד עזריאלי ז"ל עשה כאן בארץ, אבי עשה בקנדה, ואגב, הם היו חברים טובים".
הוריו נמנו עם התורמים לאוניברסיטת תל אביב, ושני בניינים באוניברסיטה נושאים את שמם: המכון למערכות מידע ניהוליות ומרכז העל לחקר המוח. אמו נפטרה לפני 19 שנים, ואביו מתגורר במונטריאול ונושק לגיל 96.
בשנת 1995, כשהוא בן 36, מונה סילבן על ידי אביו למנכ"ל החברה. "מבין ארבעת הילדים במשפחה, אני הייתי בעל העניין והכישרון לעסקים, אז מבחינתי זה היה טבעי להשתלב בעסק המשפחתי. כשנכנסתי לחברה בגיל 25, אבא שלי אמר לי: אני רוצה שתגנוב ממני את החברה שלי. הוא התכוון שאני ממש אתאמץ להצליח ולכבוש אותה, וזה גרם לו סיפוק רב שהפכתי למנכ"ל והצלחתי להביא את החברה להישגים משמעותיים".
בינתיים נולדו לזוג אדמס ארבעה ילדים: שרה (31), רופאה, נשואה, מתגוררת בשיקגו; רייצ'ל (28), נשואה וחיה בלוס אנג'לס, ועושה דוקטורט ב־UCLA; נעמי (27), יועצת פסיכולוגית, המתגוררת בוונקובר שבקנדה; וג'ושוע (25), שגר במונטריאול ועובד כמנהל נכסים בחברת הנדל"ן המשפחתית. "אני הייתי בגילו כשנכנסתי לעבוד בחברה, וכמוני אז, הוא עובד בחברה ועדיין לומד אותה", מספר סילבן.
בשנת 2014 דורג מרסל אדמס במקום ה־1,465 ברשימת המיליארדרים של המגזין "פורבס", שם צוין כי בבעלותו יותר ממאה נכסי נדל"ן, ובהם מרכזי קניות, משרדים, מבני תעשייה ומבני מגורים. "כן, זה יכול להיות", מאשר סילבן, "אבל לא צריך להאמין לכל הרשימות האלה.
"כל עוד אתה לא חברה ציבורית שנסחרת בבורסה, אין דרך לדעת מה השווי האמיתי שלך, והרשימות האלו הן כמעט תמיד קשקוש שאין לו קשר למציאות, שעיתון אחד מעתיק מהאחר. עושים הערכה כללית של רכוש ונכסים, אבל לאף אחד אין ממש מידע על כמות ההלוואות, ההוצאות ודברים נוספים".
• • •
אדמס עושה חיל לא רק בעסקים, אלא גם בתחום רכיבת האופניים התחרותית, שבו קטף לא מעט אליפויות. בחצי השנה שהוא בישראל הספיק לזכות במקום הראשון בקטגוריית גברים בני 50 פלוס במרוץ "תפוח", שהתקיים במשך שלושה ימים במאי, בקיבוץ מרום גולן. לפני שבועיים קטף את המקום הראשון באותה קטגוריה באליפות ישראל באופני כביש, שכללה רכיבת כביש לאורך 90 ק"מ והתקיימה בבית גוברין.
"אני חבר בקבוצת רכיבה ישראלית מקצועית, שמתחרה באירופה, וגם חבר בחבר המנהלים של הקבוצה ומשיג לה מימון וחסויות. אחד הדברים שאני אוהב ברכיבה זה שאת אף אחד לא מעניין מה אני עושה וכמה כסף יש לי בבנק. הרבה מהחברים שלנו הם מהקבוצה, וגם הטיולים שלנו בארץ נעשים ברובם במסגרת הרכיבה עם הקבוצה. מרגרט מצטרפת אלי, ואנחנו ישנים כמו כולם בחדרי הארחה בקיבוצים".
מרגרט: "זה דווקא מאוד נחמד. לא הכי נוח, אבל ממש נחמד. מחזיר אותנו לתקופה שבה הכרנו בקיבוץ".
סילבן: "בבסיסנו אנחנו אנשים מאוד פשוטים, שלא צריכים הרבה כדי ליהנות. האנשים בקבוצה הזאת נפלאים, והחברות איתם נעימה לנו מאוד".
מה גרם לכם להחליט לעלות לישראל דווקא עכשיו?
סילבן: "תמיד ידענו שבשלב כלשהו של חיינו נבוא לחיות בישראל, כי מבחינתנו זה מימוש הייעוד שלנו. לא בחרתי להיוולד ולחיות בקנדה, למרות שאין לי שום דבר רע לומר על קנדה, ההפך. אבל הרגשנו שנינו שהגיע הזמן להגשים את החלום. אנחנו גם מבוגרים מספיק וגם צעירים מספיק. מבוגרים - כלומר, מבוססים וחופשיים כלכלית, וצעירים - במובן שאנחנו עדיין מסוגלים לשנות את חיינו ולעשות דברים חדשים".
את הביורוקרטיה של תהליך הקליטה צלחו באמצעות סיוע מארגון "נפש בנפש", הפועל בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, קרן קיימת לישראל, הסוכנות היהודית וה־JNF. אדמס אומר שסירב לקבל את סל הקליטה, "אבל אמרו לי שכל התהליך ייעצר אם אסרב. אז אנחנו מקבלים 600 שקלים לחודש, למשך שנה. אחת הפקידות שאלה אותי אם אני עובד, וכשאמרתי שלא, היא הציעה שנקבל סכום גבוה יותר. צחקתי ואמרתי לה, 'עד כאן'".
יצאת בעצם לפנסיה?
(צוחק) "ממש לא, אני נראה לך בפנסיה? עבדתי קשה מאוד ב־32 השנים האחרונות, ועכשיו יש ירידת מתח רצינית, אבל אני עדיין פעיל מאוד, בעיקר ביוזמות פילנתרופיות שקשורות לישראל. על כרטיס הביקור שלי כתבתי, 'סילבן אדמס - שגריר של רצון טוב למען ישראל', בזה אני מתמקד כרגע. אני בהחלט מתכוון להיכנס לעסקים בישראל, אבל קודם אלמד היטב את החוקים כאן ואת התרבות העסקית".
בקהילה העסקית בישראל כבר יודעים שבא לשכונה מיליארדר חדש?
"אנחנו אנשים פשוטים שמתלבשים פשוט, אף אחד לא מתייחס אלי כמו למיליארדר. לפעמים מפריעים לנו כשאנחנו אוכלים בחוץ, בגלל שחושבים שמרגרט היא מריל סטריפ. בזכות הסטטוס שלי והפעילות הפילנתרופית אני זוכה להיפגש כל הזמן עם אנשים חשובים ועם אנשי עסקים, ולאט לאט מתערה בקהילה.
"לא מזמן הייתי במסיבה של ידידי אוניברסיטת תל אביב בבית של יונתן לייטרסדורף, בבניין כאן ממול", הוא מצביע לעבר מגדל שלום הסמוך, שדירתו של לייטרסדורף ממוקמת בשלוש קומותיו העליונות. "אז יונתן עכשיו חבר שלי. הכרתי במסיבה עוד אנשים מאוד נחמדים.
במונטריאול היית סלב.
"ממש לא. בקנדה, כמו בארה"ב, יש הרבה מאוד אנשים עשירים ואנונימיים למדי, ואף אחד לא מתייחס אליהם כאל סלבס. זה לא כמו בישראל, שהממון מרוכז בידי עשר המשפחות שהגיעו ראשונות לארץ, שכולם מכירים אותן וכל צעד שלהן מסוקר. אבל אני מאמין שהמבנה הישן הזה עומד להשתנות, בזכות כל הצעירים המבריקים שעושים אקזיטים והופכים לעשירים חדשים, משכילים ומבריקים.
"בסופו של יום, מרגרט ואני אנשים פשוטים, אנשים של בית. בעינינו הדברים הכי חשובים בחיים הם משפחה ושמחה. אנחנו יושבים כמעט כל ערב לאור נרות במרפסת ואוכלים יחד ארוחת ערב שמרגרט מבשלת. היא מבשלת נפלא, כיף לנו יחד, ואלו שעות שאני אוהב במיוחד. בעבר עשינו את זה במרפסת הפונה לגינה בבית המקסים שהיה לנו במונטריאול, ועכשיו אנחנו עושים את זה במרפסת שפונה לים בדירתנו המקסימה בתל אביב.
"אני שותה את קפה הבוקר שלי מול הים, ואת היין של ארוחת הערב שלי מול הים. ואת יודעת מה בעיניי הכי כיף? העובדה שאנחנו עושים את הקניות שלנו בשוק הכרמל הסמוך ולא צריכים ללכת לסופר".
• • •
רגע לפני שהם לוקחים אותי לסיור בכל פינות הפנטהאוז, אדמס מבקש להבהיר שהוא לא עלה לו 120 מיליון שקלים, אלא פחות. "הדירה אכן עמדה למכירה בסכום הזה, אבל יש לי כישורי משא ומתן מצוינים", הוא מתעקש.
הסלון, המשתרע על פני 130 מ"ר, משקיף אל המרפסת הפתוחה, ששטחה כ־100 מ"ר, כך שמכל נקודה בו אפשר לראות את הים. התקרה גבוהה מאוד - 6.5 מטרים. שאר 560 המטרים הרבועים של הדירה פרוסים על פני שתי קומות, באופן שהקומה השנייה יוצרת גלריה הצופה אל התחתונה. מכל קירות הזכוכית נשקף נוף עוצר נשימה של העיר ושל הים, הפרוס מצפון ועד לנמל יפו המרהיב. השקיעה נראית במרחק נגיעה.
"יש לי עשרים סיפורים לספר לך על הבית הזה", אומר אדמס בהתלהבות. "מבחינת המעצבת, אירמה אורנשטיין, מדובר בפרויקט חלומות, כי איפשרנו לה לעשות כאן כל מיני דברים משוגעים, בלי מגבלת תקציב".
הסיפור הראשון נוגע לתמונת הענק התלויה על קיר הסלון, זה שמחבר את שתי הקומות: תמונה בגובה 4.5 מטרים וברוחב 2.20 מטרים, שמחולקת לשלושה חלקים ומסתירה מאחוריה מסך טלוויזיה. "חשבתי על זה שכשאשב בסלון היפה והאלגנטי שלי, אני לא רוצה שיראו על הקיר טלוויזיה, כי זה פחות אלגנטי. אז החלטנו לכסות את הטלוויזיה בציור ענק, שייפרס על הקיר שמחבר את שתי הקומות. כך, כשאנחנו רוצים לצפות בטלוויזיה, החלק התחתון של הציור מתרומם כלפי מעלה באמצעות מערכת מכנית שנבנתה במיוחד, וחושף את מסך הטלוויזיה שמתחתיו.
"במקום לרכוש תמונה כזאת בהזמנה מיוחדת מאמן, החלטתי לעודד אמנים ישראלים צעירים. יזמנו תחרות בין בוגרים טריים של מגמת האמנות בשנקר, ומתוך 14 עבודות שהוגשו, בחרנו שתיים. מאחר שהיה לי קשה לבחור אחת מהן, רכשתי את שתיהן, והחלטתי להחליף ביניהן פעם בחצי שנה". התמונות שנבחרו הן של גל ברייר והדר עזריה, שסיימו את הלימודים במכללה בשנה שעברה.
"כשאת חותמת על צ'קים בכאלה סכומים, מותר לך ללבוש מה שבא לך" // צילום: כפיר זיו
הסלון כולל ספות וכורסאות ענק אפורות על שטיח לבן, פסנתר כנף (כן, אדמס גם מנגן) ושולחן אוכל ענק, צמוד לקיר זכוכית, המשקיף ליפו. על קונסולת עור מתחת לתמונת הענק ניצבות עשרות תמונות ממוסגרות של בני המשפחה. במרכז מרפסת הענק, המשקיפה לים, ניצב שולחן פינג פונג מהודר, שכשמוציאים ממנו את מחיצת הרשת - הופך לשולחן אוכל יוקרתי.
בפינה הדרומית של המרפסת יש פינת ישיבה ענקית מעור ומסך טלוויזיה תלוי על עמוד, ובפינה הצפונית - דלפק זכוכית ארוך, שמחביא בתוכו פינת ברביקיו עם מטבחון חיצוני.
במטבח המרווח ניצב שולחן זכוכית ענק, מטר וחצי על שלושה, שבסיסו מעוצב כגלים של זכוכית. רצפת העץ בכל הבית עשויה בחיתוך של אלכסונים מיוחדים ומקבלת ריצוד פנינתי בשעות האור. באותה קומה נמצא חדר העבודה של אדמס, וגם חדר השינה המרווח, אמבטיה מעוצבת המוקפת בחלקה בקירות שקופים המשקיפים לגגות העיר וסאונת אדים.
לקומה השנייה עולים במדרגות זכוכית, שנראות יותר כמו פסל מיוחד, שהנוף משתקף בו וקרני האור נשברות עליו בזוויות מיוחדות. מאחר שחדרי האורחים הם בקומה ה־21, נבנתה בדירה מעלית פנימית (כדי שיהיה לאבא שלי נוח כשיבוא לבקר"). כאן נמצאים ארבעה חדרי אירוח, המיועדים לילדים שיבואו לבקר, וגם בהם קירות זכוכית עם נוף מרשים לעיר או לים. האמבטיות והמקלחונים מוקפים אף הם קירות זכוכית, מאפשרים לאורחים להתקלח כשהם צופים בעיר כולה.
בקומה הזו ממוקם חדר הכושר הפרטי של אדמס, שבו ארבעה אופני אימון מיוחדים שיובאו מחו"ל, מכשירי כושר נוספים, וגם מסלול רכיבה רחב, שעליו מתאמן סילבן באופני הכביש שלו. "אמרתי לך שאני אלוף עולמי, נכון? אז כאן נמצאים הצעצועים שלי. אני מתכוון להביא אלי הביתה אתלטים מצטיינים ולעזור להם לשפר את הישגיהם ולנצח כנציגי ישראל בתחרויות אולימפיות".
על הקיר תלויות מספר חולצות אליפות, המייצגות זכיות של אדמס בתחרויות ארציות ועולמיות שונות: במונטריאול, בקוויבק, בבריטניה, בארה"ב ובישראל.
"כל העיצובים בבית - מהרצפה דרך מדרגות הזכוכית, המטבח, קונסולות העור - כולם 'טיילור מייד', כלומר עוצבו ופותחו במיוחד עבור הדירה", מסבירה בטלפון אדריכלית הפנים אירמה אורנשטיין, שעמלה על העיצוב במשך שנתיים. "אדמס לא הגביל אותי בכלום, לא רק בהיבט הכספי, אלא גם בחופש האמנותי וביכולת לייצר דו־שיח בין אמנות לארכיטקטורה.
"הוא זרם איתי עם הרעיונות בלי לראות אותם באופן מוחשי, וזאת בעיניי גדוּלה עצומה, וזכות גדולה עבורי, כי יש בזה סיכון עצום. כל הריהוט יובא מחו"ל, בעיקר מאירופה, והיתה כאן הקפדה על הפרטים הכי קטנים. העבודה איתו היתה מדהימה".
• • •
חלק מהיוזמות הפילנתרופיות הגדולות של אדמס קשורות לתחביב שלו. המיזם הראשון, בשיתוף עם עיריית תל אביב הוא ה"ולודרום" (velodrome) - איצטדיון עם מסלולי רכיבה למירוצי אופניים, שמתוכנן להיבנות במרכז האולימפי בהדר יוסף.
"זה יהיה הוולודרום הראשון במזרח התיכון, עם מסלול באורך 250 מטר", הוא מספר בהתלהבות. "יושקעו בו 12 מיליון דולר, 6 מתוכם תרומה שלי. עדיין לא התקבלו אישורים לבנייה, אבל אני מקווה שעד ספטמבר כבר יהיה אפשר להתחיל את הבנייה, ושהמקום יתחיל לפעול בשנה הבאה".
המיזם השני, שאפתני וגדול עוד יותר, נקרא "רשת שבילי האופניים של סילבן אדמס", וגם עליו הוא כבר עובד במרץ, מגייס את מי שצריך, מצויד בהדמיות מחשב מרשימות, בתוכניות מתאר ובפרוספקטים לגיוס תורמים. למעשה, כמה ימים לפני שנכנס רשמית לדירה החדשה, שב עם רעייתו מביקור התרמה במונטריאול, שאליו הזמין גם את ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי.
"המטרה היא להקים רשת שבילי אופניים שיחברו את תל אביב עם הפרברים, כך שאנשים יוכלו להגיע בקלות לעבודה. את יודעת כמה זמן ייקח לך להגיע מרעננה לתל אביב על אופניים, אם יהיה שביל אופניים ישיר? עשרים דקות! זה גם זול, גם ידידותי לסביבה וגם בריא. גייסנו כבר 5.2 מיליון דולר לפרויקט, מתוכם מיליון שלי, והשאר מתורמים של 'JNF קנדה' (קק"ל קנדה) ותורמים מקהילת מונטריאול. זה יספיק לחלק הראשון של הפרויקט, שיאפשר רכיבה על אופניים מחולון עד רמת החייל".
בטח סיפרו לך כמה זמן לקח להתחיל לבנות פה רכבת קלה וכמה זמן ייקח עד שנראה אותה נוסעת.
"כן, כן, אני שומע כל הזמן שבארץ לוקח שנים לקדם פרויקטים. למה אתם חושבים שבמקומות אחרים זה קורה מהר יותר? גם במונטריאול זה הקצב. אני מבין שיש הרבה קבוצות אינטרס, שמושכות לכיוונים שונים ומטילות וטו. גם עודף דמוקרטיה זה בעייתי.
"בכל מקרה, אם לא מתחילים מתישהו, זה לא יקרה לעולם. אני מאוד מעריך את רון חולדאי, שהוא מתחיל משהו שאולי יסתיים בעוד עשרים שנה".
ויש גם השקעות שלא קשורות לאופניים. אדמס מספר בגאווה שתרם מאות אלפי דולרים לשיפוץ אולם הספורט של בית הספר כפיר בדרום תל אביב, לפי יוזמה של העירייה שהכסף עובר מהתורמים ישירות למוסד שמקבל אותו, וזה נהדר. ראיתי את הילדים בטקס הפתיחה, וזה היה נפלא. איזה חינוך, איזה נימוס ואיזה סדר מופתי! המורים שם פשוט מדהימים.
"אני שומע מישראלים שמערכת החינוך במגמת ירידה, ואחרי שראיתי את בית הספר הזה, הייתי המום, כי התמונה שם הפוכה. ראיתי גם את פרויקט 'עתידים' לתלמידים מצטיינים, וגם הוא מדהים. אז אולי הבעיה במערכת החינוך היא דווקא באמצע. אם זה המצב, אז אתם צריכים לתקן. סליחה, אנחנו צריכים לתקן!"
• • •
הפרויקט הנוסף שלו הוא בניית מגדל חדש למחקר רפואי בבית החולים איכילוב. הוא מראה לי תמונת הדמיה של איכילוב במבט מלמעלה: "זה המגדל של סמי עופר, וזה המגדל של שרי אריסון, וזה יהיה המגדל שלי, כאן. את רואה? שלי הכי גדול!" הוא צוחק.
"במגדל הזה יושקעו 100 מיליון דולר. 25 מיליון הם תרומה שלי, ואת ה־75 הנוספים יממנו איכילוב ואוניברסיטת ת"א. בדיוק אתמול לחצתי ידיים עם רוני גמזו, מנכ"ל איכילוב, ויוסף קלפטר, נשיא האוניברסיטה. הייתי לבוש כמו עכשיו, במכנסיים קצרים וסנדלים".
למה, בעצם?
"תשמעי, כשאת חותמת על צ'קים בכאלה סכומים, מותר לך ללבוש מה שבא לך. זה שיעשע אותי: גמזו וקלפטר היו מודאגים שבערב ההשקה הרשמי לא אתלבש בהתאם, אבל הרגעתי אותם. יש לי גם טוקסידו בארון".
אדמס מנסה להדביק אותנו בהתלהבות שלו מישראל ולגרום לנו לזכור מחדש כמה נפלא כאן (בעיקר כשאתה מיליארדר שגר בדירת פאר ליד הים, אבל גם כשיכולת באותה מידה לבחור לחיות בכל מקום אחר בעולם). כשאני בודקת בזהירות אם יש כמה דברים שפחות מצאו חן בעיניו, הוא פוצח במונולוג דעתני, תוך גילוי בקיאות רבה בפרטים.
"לא אהבתי את התרגיל שעשו יאיר לפיד ובנט, שגרם להפלת הממשלה הקודמת. זה היה קטע של אגו, וזה עיצבן אותי מאוד. גם מעצבן אותי כל הקטע של הכשרות כאן, שמה שעומד מאחוריו הוא מונופול שבסך הכל נועד להעשיר גורמים מסוימים. למה אני לא יכול לקנות קפסולות אספרסו בפסח, למה אספרסו הוא לא כשר לפסח? בעיניי זה לא הגיוני.
"אני חושב שבישראל יש ביטוי למגוון רב של דעות, זאת דמוקרטיה מאוד נרחבת וזה יפה, אבל זה גם מה שגורם לדברים להתעכב כמעט בכל תחום, כי כל אחד מושך לכיוון אחר, ותמיד יהיה מי שיתנגד. אני בעד קואליציה רחבה, שלא תאפשר למפלגות הדתיים לכפות את עמדותיהן. זה משגע אותי.
"ברור שקיצוניות כמו ברוסיה ובסין היא בעייתית מאוד, אבל גם הקצה השני של ריבוי דעות, מקשה מאוד לקדם דברים. מצד שני, יש יתרונות לייצוג של מגוון רחב של דעות. פשוט צריך להבין שיש לזה מחיר ושקשה יותר להעביר החלטות, וגם בשלב הביצוע יש המון קבוצות אינטרס שמושכות לכיוונים מנוגדים, עד שדברים נתקעים ודרוש אורך רוח.
"אני גם לא אוהב את הנטייה הטבעית של הישראלים לתייג כל אחד כ'ימני' או 'שמאלני', בעיניי החלוקה הדיכוטומית הזאת לא רלוונטית. אני מאוד ציוני - אז זה אומר שאני ימני? אני חושב שחשוב מאוד לדאוג לרווחה הכלכלית של התושבים - אז זה אומר שאני שמאלני? ואני לא אוהב שיוצאים בפרהסיה נגד המדינה ומשמיעים עמדות בגנותה, זה מחליש אותנו בעולם".
בבחירות הבאות תוכל להצביע בפעם הראשונה. החלטת כבר למי תצביע?
"לא, אין לי מושג. אני אשמע מה כל אחד אומר ומציע, ואעשה בחירה לוגית ומושכלת. אני מתרגש מאוד שאשתתף בבחירות כאן".
smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו