הסופר והצללים

פול אוסטר מרגיש מובן מאליו בתפאורה הזו. עם סיגר קצר, מעיל צמר שחור ומשקפי שמש כהים ונצחיים, הוא יוצא לעיתים קרובות להליכות מדודות על השדרה השביעית בפארק סלופ - מדירת הכתיבה שלו, סמוך לביתו, ועד לקפה השכונתי או לדוכן העיתונים. ידיו תחובות בכיסי מעילו ושערו המאפיר והמוקפד, המוכר כל כך, סוטה ממסלולו באופן שקשה לא לחשוד בו שאינו מתוכנן. העוברים והשבים אינם שמים לב לסופר שמתהלך ביניהם. על אף היותה השכונה הכי נכונה של ברוקלין והאכסניה הבוהמיינית של אמנים רבים - סטיב בושמי, מגי ג'ילנהול וג'ון טורטורו, ואף "הזוג המלכותי" ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר - פארק סלופ הוא יותר חממה אידיאלית לאמהות צעירות ועשירות ולמרכזי יוגה שכורסאות בשווי של בית קטן ניצבות בלובי הכניסה אליהם.

ובכל זאת, פארק סלופ, ברוקלין, ובמובן מסוים מאוד גם פול אוסטר - הם הבבואה השבורה והאנושית יותר של ניו יורק, שמשתקפת מהגדה הדרומית של ההדסון. על כריכת המהדורה העברית של הרומן החדש של אוסטר, "סאנסט פארק" (שראה עתה אור בהוצאת עם עובד בתרגומה של ברוריה בן ברוך), המסר הזה עובר בבהירות. בתמונת בין ערביים מתנוסס בה קו האופק הרחוק של מנהטן - שורה אפורה ובוהקת מאור ניאון שמרצד במשרדי המגדלים. קודם לקו המנוכר הזה נראים בתמונה הבניינים של ברוקלין - בראונסטונים מהמאה ה-19, מתקלפים ודהויים אך מלאי קסם ואישיות. הניגוד בין הקריסטליות של מנהטן לצבעי האדמה של ברוקלין הם המסר של הרומן: מסע אבוד של צעירים ניו-יורקים שמתקשים לשרוד בג'ונגל הכלכלי והרגשי שנוצר בעיר.

"אמריקה הולכת אחורה"

אוסטר אף הוא, למרות כל השנים, אינו מתרווח לאחור כשהוא מתיישב בכיסא העץ ב"סוויט מליסה", פטיסרי הומה בלב השדרה. גופו קפוץ, הוא רוכן קדימה מן הרגע הראשון, ומספר שבדיוק קרא בעיתון על ההיערכות לחורף של פעילי "אוקיופיי וול-סטריט", צעירי המחאה שהתיישבו בפארק זוקוטי, ושבינתיים פונו ממנו בפעולה מהירה וחסרת פשרות של המשטרה. למרות הפינוי, אוסטר מעודד מהתפשטות המחאה ברחבי המדינה. "אמריקה, כמו מקומות אחרים בעולם, נמצאת בזמן קשה מאוד", הוא אומר, "אחוזי האבטלה עולים בקביעות, אנשים מאבדים את ביתם ואת עבודתם. החלום האמריקני הגדול, שבעטיו כל דור התקדם ופעל טוב יותר מזה שלפניו, נגמר. אנחנו הולכים אחורה, והייאוש שכרוך בצעידה אחורה מחלחל לצעירים. אני בעיקר מודאג מהמצב של הצעירים".

הדאגה הזו הניעה את אוסטר לכתוב לראשונה, לדבריו, רומן שמתרחש בהווה המיידי בברוקלין. לא עוד עיכול איטי של המציאות והתבוננות רטרוספקטיבית מהולה בנוסטלגיה מתונה, אלא תיאור מצב תוך כדי תנועה: שחקני בייסבול ותיקים מתו, הסופר ליו שיאבו נמק בכלא בסין, שכר הדירה בדאונטאון מנהטן הרקיע שחקים - והכל מתרחש, עקב לצד אגודל, ברומן. "כמה מהספרים שכתבתי היו על ברוקלין", אומר אוסטר ומתחיל למנותם על אצבעותיו הארוכות, "'הטרילוגיה הניו-יורקית' תיארה את ברוקלין של 1974, 'ליל האוב' דיבר על ברוקלין של 1982, 'שיגיונות ברוקלין' על ברוקלין של שנת 2000. וכמובן היה 'עישון' בשנת 1990. כולם היו ספרים שנכתבו בהפרש של כמה שנים מהתקופה. כעת, ב'סאנסט פארק', זו ברוקלין של 2008, וזו היתה הפעם הראשונה שניצבתי בעמדה שבה כתבתי על דברים שקרו שלושה או ארבעה חודשים קודם לכן. עניינים רבים שנכתבו בספר נכונים, למשל כל אותם שחקני בייסבול שמתו במהלך הכתיבה. הניסיון הזה היה מרענן מאוד עבורי".

גיבורי "סאנסט פארק" הם חבורת בני 30 מינוס או פלוס, צעירים אבל לא מדי, שפולשים לבניין נטוש בסאנסט פארק, באזור האבוד של ברוקלין שצמוד לבית הקברות העצום "גרינווד", והופכים בו לדיירים זמניים. אף אחד לא מרים גבה לנוכח העובדה שאת פעולת הפלישה מבצעים אנשים רגילים: צלם שמתעד בתים שפונו, דוקטורנטית לקולנוע, בעלים של חנות יד שנייה אזוטרית. הם כולם נפשות תועות: ביחסיהם עם הוריהם, עם עצמם ועם בני זוגם, בחוסר היכולת שלהם להתחייב ולהיקשר, במרדף שנכפה עליהם אחר כסף, במאבק ההישרדות שתוצאותיו חיים שפויים בעיר או מוות צפוי במרחקים עלומים. "אסור לך להתפרק לגורמים", אומר לעצמו הגיבור המרכזי של הרומן, מיילס הלר. ומאותו רגע הוא מתפרק לגורמים.

"הלב שלי עם המוחים"

אוסטר, בן 64, הוא לא סופר של קוקטיילים באקדמיה וכבר לא מרבה לנסוע בעולם כבעבר. הוא עדיין מנטור ניו-יורקי, בשטח, של צעירים רבים. "רוב האנשים שאני עובד איתם, במשרדי ההוצאה שלי, בקולנוע וגם עיתונאים רבים שאני נפגש ומתרועע איתם - הם אנשים צעירים. יש לי בת בשנות ה-20 לחייה (הזמרת והשחקנית סופי אוסטר, בתם המשותפת שלו ושל אשתו השנייה והנוכחית, הסופרת סירי הוסטוודט; ע"ל) ואני עוקב בעניין רב אחרי מה שהיא וחבריה עושים. כך שאני לא זר לחייהם של צעירים בימינו, ובוודאי לא נמצא בבידוד באיזה בית זקנים", הוא מחייך ומיישר את שרווליו.

עם זאת, הוא סבור כי למרות האופטימיות הרבה שהוא חש שנושבת מהצעירים האמריקנים, הם נמצאים במבוך. "מערכת החינוך בארה"ב היא נוראה. לימודים באוניברסיטה עולים הון, ולאנשים אין 250 אלף דולר בשביל תואר. מכיוון שהרוב המוחלט של האנשים אינו עשיר, צעירים רבים מדי נוטלים הלוואות מהבנקים כדי לממן את הלימודים, ואז, כשהם מסיימים את התואר, הם מוצאים את עצמם עם חוב עצום. אלו חיים שהם מוות.

"איזה מין עולם זה, שבו הילדים שאנחנו מגדלים צריכים להתחיל את חייהם עם סלע על גבם, שממנו הם לעולם לא ייפטרו? אנשים מדברים על הקושי שבפירעון ההלוואות האלה, אבל אף אחד לא יורד לשורש הבעיה ומדבר על המערכת האמריקנית. אנחנו חייבים להפוך את החינוך פה לחינם או בר השגה לכולם. אחרת החברה שלנו לא תוכל להתקיים".

אז הגיבורים של "סאנסט פארק" כרעו תחת הסלע הזה ופלשו לבית נטוש בברוקלין-

"אני לא חושב שהם נכנעו. הם נאבקים, כמו רבים אחרים. הם אינם חסרי ערך. יש להם מעט כסף, זה לא שהם חיים ברחוב. ובכל זאת, הם לא מפסיקים להיאבק, וזה מה שמדאיג אותי. המחסור במקומות עבודה ראויים הוא משהו שמעסיק מאוד את הצעירים. בתחילת המחאה בוול-סטריט ראיתי בעיתון תמונה: צעיר עומד בלב הרחוב ונושא שלט שמעביר את המסר כולו. נכתב עליו: 'צעיר, משכיל, מובטל'".

אתה באמת מרגיש שמשהו שונה קורה הפעם-

"המחאה הזו מאוד מיוחדת, ואתה מדבר עם מישהו שחווה את המחאות האנטי-מלחמתיות של שנות ה-60. זה משמח לראות שמשהו קורה - כי עבר זמן רב מדי שבו לא קרה כלום. אנשים פשוט אומרים 'לא' למצב כפי שהוא כרגע - וזה הדבר המעניין ביותר, כי אין לאנשים האלה מנהיגים מוגדרים והמסרים שלהם מעורפלים. ניכר שנולד באמריקה דיון מלא זעם, באופן ספונטני לחלוטין".

רבים מבקרים את הספונטניות הזו, את הערפול של המחאה.

"המוחים אומרים שיש לשנות את הדברים, וזה אינו תפקידם לומר כיצד לשנות זאת. הם מזהים את הבעיה בצורה רחבה. נדמה לי שככל שהם מעורפלים יותר, המחאה הופכת לפופולרית יותר. אם הם היו מוחים בגישה מסורתית - על ידי מפלגה או מימון מגוף כלשהו, הם לא היו זוכים להמשכיות שלה הם זוכים כעת. מה שקורה עכשיו טוב, טוב מאוד. אני אישית עוד לא הייתי נוכח במחאה עצמה, ברחובות, כי הייתי עסוק מאוד בכתיבה. אבל הלב שלי איתם".

רק עם מכונת כתיבה

"סאנסט פארק" הוא הרומן ה-20 של אוסטר ביותר מ-30 שנים של כתיבה, ועוד לא ספרנו שלושה ספרי שירה, חמישה תסריטים וכמה קובצי מאמרים ומסות. השהות הארוכה באירופה בשנות ה-70, הרומן הארוך שלו עם האקזיסטנציאליזם הצרפתי וחברותו בארגון הסופרים הבינלאומי "פן" שנאבק למען חופש הביטוי, שומרים על תדמיתו רעננה ומסקרנת. אוסטר אינו סופר אמריקני במובן הפטריוטי, המצומצם והמוכר לעייפה של המילה. במדינה שמתרגמת רק 900 ספרים בשנה ומסרבת להביט מעבר לים, הוא אפילו סופר קוסמופוליטי. ספריו מצליחים יותר באירופה כי אמריקה אוהבת את ההצלחות שלה בלעדיות. וגם כי אמריקה עדיין לא פתרה את משוואת הסופר והאינטלקטואל, שאוסטר חש בה בנוח.

דיבורו של אוסטר מדויק ומהיר, גם אם הוא חושב על כל מילה. מדי פעם הוא עוצר כדי להביט באמהות שממהרות לסיים את הקפה כדי להספיק לאסוף את הילדים מבית הספר שנמצא בצד השני של הכביש. בסריג ירוק ובחולצה תואמת, כוס סובניון בלאן שמתגלגלת ביד וחלופת חיוכים אילמים עם המלצרים במקום, אוסטר הוא בדיוק הרווח הצר שבין אמן נערץ לאיש חכם ונגיש מאוד.

הוא עובד קשה, לדבריו, אף על פי שכרגע הוא רק בשלב החשיבה, לקראת כתיבה של משהו חדש. כשהעניינים יבשילו הוא יישב מול האולימפיה, מכונת הכתיבה שלו שהפכה לגיבורת אחד הסיפורים הקצרים שלו, ויקליד עצמו לדעת. לא לפטופ שמתהדר בתפוח זוהר בגבו כמו סובביו בבית הקפה, בוודאי לא טאבלט דקיק שמסתתר בז'קט של רוב יושבי הסאבוויי. האולימפיה איתו, כבר 30 שנה, מערכת יחסים לכל דבר. "כן, זו מעין עמדה פילוסופית", הוא מודה, "אבל זה מורכב. אני כל כך אוהב את מכונת הכתיבה שלי עד שאני לא רוצה שהיא תשתנה לעולם. יש לי מחשב שבו אני משתמש לכתיבת תסריטים, אבל אותו אני לא אוהב, כי הוא לא מביע התנגדות לאצבעותיי כשאני כותב בו, בניגוד למכונת הכתיבה. המכונה הזו נוחה לי, אני רגיל אליה, כך שאין לי שום צורך בשינוי".

עולם הסלולרי אף הוא איכזב אותו, גם אם כל אכזבה מהולה אצל אוסטר במחשבה שמולידה חיוך מסתורי ומסקרן. "היה לי טלפון סלולרי לתקופה קצרה - ולא השתמשתי בו", הוא מספר. "זה היה כשבתי היתה בשנות העשרה לחייה. היא ביקשה ממני שאקנה לה טלפון סלולרי משלה, אז אמרתי לה: 'קחי את שלי, אבל אל תאבדי אותו'. והיא לא איבדה אותו".

אינטרנט? הוא לא מתעלם ממנו ומשתמש ברשת מדי פעם, "אבל יש לי אסיסטנטית ואם אני צריך מידע כלשהו - היא מחפשת אותו בשבילי. היא גם שולחת עבורי אי-מיילים. כך שאני משתמש בטכנולוגיה עצמה - אבל אני לא רוצה שהיא תהיה בבעלותי. כל מי שאני מכיר, מאוד לא שמח בטכנולוגיה שבבעלותו. כולם עסוקים כל כך בתלונות. אני שומע מישהו אומר: 'קיבלתי 275 אי-מיילים היום - כיצד אוכל לענות עליהם-' זה מייאש. החלטתי שאני לא רוצה לחיות כך. אם מישהו ירצה ליצור איתי קשר, הוא ימצא את הדרך. זו לא עמדה מוסרית. זו נוחות שלי עם עצמי".

הוא סיים לא מכבר כתיבה של טקסט אוטוביוגרפי נוסף, "שונה מכל מה שכתבתי בשנים האחרונות, מעין גירסת המשך, 30 שנה אחרי 'המצאת הבדידות'", הוא מגלה. "עם זאת, זה ספר שכתוב באופן שונה לחלוטין. במשפט אחד: זה ספר שהוא ההיסטוריה של הגוף שלי. אבל המשפט הזה כולל הרבה צדדים, כמובן".

בעבר הירבה לדבר על הסופרים שהשפיעו עליו, בעיקר ג'ויס, בקט, קפקא - קלאסיקות שטבועות בסופרים רבים. האם מישהו מהסופרים שחיים כיום מסקרן אותו עד כדי התמסרות? "רשימת הסופרים החיים שאקרא כל ספר שהם מפרסמים קצרה למדי", הוא אומר, "דויד גרוסמן ברשימה. ג"מ קוטזי, דון דלילו, פיטר קארי, מייקל אונדאטג' וכמובן אשתי, סירי הוסטוודט. זהו. פיליפ רות כתב בערך 32 רומנים, אבל לא קראתי יותר משמונה מהם".

רגשות מעורבים לישראל

אוסטר היה בן תשעה חודשים כשבאו"ם הצביעו על לידתה של מדינת ישראל. הוא נולד בניוארק שבניו ג'רזי להורים יהודים ממוצא פולני - סמואל, שעסק בנדל"ן, וקוויני, שהצטערה על נישואיה לסמואל עוד בירח הדבש אך לא העזה לעזוב. כמו בכל בית יהודי בחוף המזרחי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גורל יהודי אירופה שלאחר המלחמה העסיק את המשפחה. "גדלתי עם ישראל", הוא מספר, "בכל בוקר הלכתי לבית הספר העברי בניו ג'רזי בידיעה שחלק גדול מהשיעורים יוקדש לגיוס כסף עבור המדינה הצעירה. היינו עסוקים כל העת בשתילת עצים ובכתיבת כרטיסי ברכה קטנים לאנשים בישראל. חשנו שאנחנו חלק מהמדינה, אף על פי שפיזית היינו רחוקים ממנה. הרגשנו, הילדים והמבוגרים, שאנחנו מסייעים לבניית מקום אידיאליסטי חדש. היינו מאוד נרגשים מכך".

ההתרגשות הזו נותרה לאורך כל השנים-

"אמרתי שגדלתי עם ישראל, ובמובן מסוים ישראל מלווה אותי כל חיי. הקשר שלי אליה הוא מעבר לכך שיש לי שם מכרים וחברים. אפשר לדון לנצח במורכבות של הציונות וביסודותיה, אבל בעטיו של החורבן שהותירה מלחמת העולם השנייה באירופה - למדינת ישראל היה היגיון רב מאוד, גם מצד היהודים ששרדו וגם מצד העולם כולו. אני מודה, יש לי רגשות מעורבים בנוגע לישראל כיום, כי החברה הישראלית השתנתה. אמנם ממדינה אידיאליסטית ישראל הפכה למדינה סוציאליסטית, אבל כעת היא מדינה שיש בה יסודות דתיים פנאטיים למדי. אני לא חושב שהמייסדים של ישראל סברו שהדת תהיה נושא כל כך מהותי וגורלי במדינה בעתיד".

נכחתי בשיחה שלך עם דויד גרוסמן, בפסטיבל הסופרים שנערך בירושלים במאי 2010. מה שזכור לי במיוחד מהשיחה, כמו לרבים אחרים, הם דבריך על האווירה השונה ברחוב הישראלי לעומת ביקורך 13 שנים קודם לכן. נסה לתאר את התחושות האלה.

"ביקרתי בישראל רק פעמיים - בינואר 1997 ובמאי 2010. המצב ב-1997, כפי שראו אותו עיניי, היה קשה למדי. זה היה רק מעט יותר משנה אחרי רצח רבין, ואנשים ברחוב היו עדיין אבלים. התחושה היתה של טראומה גדולה באוויר. ראש הממשלה, אז כמו היום, היה בנימין נתניהו, אדם שאני באופן אישי לא מסכים עם דעותיו. ובכל זאת, באותה נקודה - נתניהו חתם על הסכם חברון, שהסתמן כצעד ענקי בתהליך המדיני מול הפלשתינים. כך שהיתה תקווה. דיברו על משהו. בנוסף, אני זוכר שלנתי בירושלים ובשבתות הרחוב היה הומה, והחנויות היו פתוחות.

"בביקורי השני בישראל, בשנה שעברה, הרחוב הירושלמי היה סגור וריק, מלבד בית קפה בודד שנותר פתוח. נסעתי לתל אביב לבקר חבר וכשסיפרתי לו על הנעשה בירושלים, הוא ענה לי בנימה הצינית הטיפוסית לישראלים: 'ירושלים? זו לא עיר, זו מחלה'. הפסטיבל שבו השתתפתי במשכנות שאננים היה מאורגן היטב, ונראה היה שיש רעב אמיתי בישראל לחיים אמנותיים, לקיום רוחני. אבל מבחינה פוליטית, הבנתי שאנשים כבר לא יודעים מה לחשוב ושהם לא מזהים שום תקווה באופק. אחד הסופרים שהשתתף בפסטיבל אמר לי, בצדק, כי התחושה היא שהישראלים חיים בין ייאוש - שמאפיין את הצד השמאלי של המפה, לבין הכחשה - שמאפיינת את הצד הימני, ומעט מאוד באמצע. ההכחשה היא בלתי נסבלת, היא לא יכולה לשרוד. והייאוש - גם הוא לא מעורר תקווה. כך שהכל תקוע".

חברי, דויד

הוא מדבר כצופה מן הצד, נזהר לא להטיף מוסר. לפתע הוא מגלה כי עקב מקרוב אחר שחרורו של גלעד שליט. כל תשובה מצידו על המצב בישראל מסתיימת בניסיון נואש לאשר את הדברים. ובכל זאת, אוסטר אומר כי יותר מכל הוא אינו יכול להשלים עם המתנחלים שהגיעו לישראל מארה"ב. "רבים מהמתנחלים הגיעו מפה, אפילו מברוקלין. זו סוגיה שמעסיקה אותי מאוד, כי רובם אינם ישראלים במקור אלא אמריקנים פנאטים, שחיים בפנטזיה על מערב פרוע שבו הפלשתינים הם האינדיאנים. האנשים האלה אינם מתנהלים בהיגיון סביר, ובגלל זה המצב מורכב. חוסר ההיגיון הזה מאפיין גם את הפוליטיקה האמריקנית. אנשים כל כך מקובעים בעצמם עד שאין להם יכולת להביט באופן שונה מהרגיל על העולם, ולשנות אולי את מחשבתם. שום דיאלוג אינו יכול להתקיים עם אנשים כאלה, ולכן אי אפשר גם ליצור עימם דבר. זה קורה בישראל, זה קורה באמריקה, וזה קורה במדינות רבות מדי בעולם".

מה תפקיד האינטלקטואלים בשיח הזה-

"בכל פעם שאני או עמיתיי עשינו משהו - היתה לכך אפקטיביות רבה יותר אם פעלנו בתור אזרחים, ולא בתור אינטלקטואלים. את זה אני אומר בעודי מעורב בארגון 'פן', שדוגל במעורבות אינטלקטואלית. אנחנו, סופרי הארגון, קיימנו פעילות ציבורית רבה. בשנה שעברה ערכנו אירועים רבים שעסקו במדיניות העינויים של ממשלת ארה"ב. אנשים רבים הגיעו, וראיתי בכך חשיבות עליונה, אבל לצד זה יש גם תחושה דקה שאתה מדבר אל אנשים שחושבים כמוך, ושאתה לא משכנע אנשים חדשים. ועדיין, חשוב לערוך אירועים כאלה בפומבי".

הקשר של אוסטר לישראל הוא גם הקשר של אוסטר לדויד גרוסמן. את הרומן "איש בחושך", שראה אור ב-2008, הוא הקדיש לסופר הישראלי, לרעייתו ולילדיו, לזכרו של בנם אורי שנפל במלחמת לבנון שנתיים קודם לכן. גם על הבמה במשכנות שאננים, באביב לפני שנה, ניכר כי החברות בין אוסטר לגרוסמן חוצה יחסי גומלין ספרותיים שגרתיים, וכוללת, לצד בדיחות פנימיות על מו"לים, גם גילוי לב הדדי נדיר, בחדרי חדרים.

כשאוסטר מדבר על גרוסמן, הוא מתכנס לתוך עצמו. הוא לא באמת רוצה לדבר על הידידות הזו, ולא מוכן להפר את האינטימיות של הקשר שהפך לגורלי, והתהדק לאחר נפילתו של אורי. "אני מכיר את דויד כבר זמן רב, והוא אחד האנשים הנערצים עלי ביותר", הוא אומר לאחר שתיקה ארוכה. "הטרגדיה, הצער והאימה שהיו כרוכים במוות של אורי ריגשו אותי כל כך, עד שרציתי להחוות מחווה פומבית לדויד, למיכל, ליונתן ולרותי. ההקדשה בספר אינה אלא מחווה של אהבה".

מי צריך עוד אנדרטה-

אם יש חוט מקשר בין הרומנים, הסיפורים והתסריטים של פול אוסטר, הוא שזור משני עבריה של הבדידות. גיבוריו אוהבים ונאהבים, מתקשרים, ובכל זאת תמיד מתנפצים אל קיר אטום ונותרים עם השרידים של עצמם.

אוסטר מבקש לעמוד על ההבדל בין שתי מילים דומות באנגלית - "Solitude" מול "Loneliness" - ובעברית ההבדל ברור אף יותר - בין התבודדות מבחירה לבדידות. "התבודדות היא מילה שמתארת מצב שבו האדם נמצא לבדו, ורובנו אכן לבד, רוב הזמן. אנחנו לא ממש מדברים על זה, ולא מכירים בכך, אבל רוב העיסוקים שלנו דורשים שהות שלנו עם עצמנו. בדידות, לעומת זאת, היא מילה קשה, שמקיימת את הקביעה שבני האדם נוצרו כדי לחיות האחד עם האחר, שהאדם הוא יצור חברתי ושמהרגע שבו יצא לאוויר העולם הוא זקוק לאהבה ולמגע.

"הבדידות מוכיחה שאנחנו אנושיים, כי היא המצב שבו אנחנו נחתכים מהצרכים ההכרחיים שלנו. היא מייצגת כמיהה להיות עם אנשים אחרים. בדידות היא ההפך מהתבודדות, שיכולה להיות מבחירה. אדם לעולם לא יהיה שרוי בבדידות מבחירה".

הבדידות ברומן החדש היא גם חוסר היכולת של הקולקטיב האמריקני ולחוש אמפטיה אמיתית לאחר 11 בספטמבר. כמו הפינה החשופה בבתים של יהודים חרדים, שבה הקיר הלא מטויח מסמל את זיכרון חורבן בית המקדש, גם בספרות האמריקנית, כך נראה, צץ חור שחור בעלילות רומנים של סופרים רבים, חור שמכיל זיכרון, מועקה ובהלה. בסיום של "סאנסט פארק" אחד הגיבורים נמלט מגורל קשה, ובמנוסתו הוא מביט מגשר ברוקלין אל הבניינים האדירים שמעבר לאיסט ריבר, "וחושב על הבניינים החסרים, על הבניינים המתמוטטים והעולים באש שאינם קיימים עוד, הבניינים החסרים והידיים החסרות".

אוסטר טוען עם זאת שהפינה החשופה היא לא באמת חשופה, ושאמריקה, למרבה הצער, לא יכולה להתייחד עם עצמה, אלא חייבת לדבר את עצמה לדעת. "אין חלקים רבים של שקט בחיים האמריקניים", הוא אומר, "אנחנו חייבים לדבר, לעשות, להקים. הדחף האמיתי שצץ בי אחרי נפילת המגדלים ב-11 בספטמבר היה דווקא להותיר את אתר האסון ריק, להקים בו פארק, פשוט להצמיח דשא. כולם כבר היו מבינים מהו הדשא הזה. אבל לא - היינו חייבים להקים מגדל גבוה נוסף, כי אנחנו אמריקה ועלינו להראות לעולם עד כמה אנחנו חזקים. היה עלינו להקים אנדרטה אדירה כי אנחנו סנטימנטליים. אם היו שואלים אותי, הייתי פועל אחרת. אני חושב שאם כל כך הרבה אנשים נהרגו בנקודה אחת - האדמה במקום הופכת לקדושה, וכדאי פשוט לעזוב אותה בשקט".

omerl@israelhayom.co.il