בערך ב־22:15 החלה המסיבה האמיתית. רצף מהמם של להיטים קצביים נתן סוף־סוף את ההרגשה שאנחנו בהופעה של הביץ' בויז, בימים הגדולים. חייבים לומר, שנדיר שלהקה או זמר מעניקים צ'ופר כזה לקהל, ובעניין הזה חייבים להסיר את הכובע בפני בריאן ווילסון ולא פחות מעשרת חברי להקת הליווי שלו.
שימו לב מה הם ניגנו, בזה אחר זה: התחיל ב־"Good Vibrations", הלהיט הכי גדול של הלהקה בביצוע קצבי ומרתק. המשיך ב־"Help Me Rohnda" הסוחף מ־1965, ואחר כך להיט ענק נוסף, "ברברה אן", מהאלבום ביץ' בויז פארטי, ואז - "Surfin' USA", השיר המגדיר את הצליל של קליפורניה, ונעלו ב־"Fun, Fun, Fun Till Her Daddy Took The T Bird Away". פשוט פיצוץ. אפילו אם אתה לא אוהד שרוף, אין מצב שלא תקום ותקפוץ.
זה לא שעד אז ההופעה לא היתה טובה. "Pet Sounds", שהעניק את שמו גם להופעה, נחשב לאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה, וההרכב שעל הבמה ניגן את כל הקטעים שבאלבום בכל הכבוד הראוי. אבל אולי גודל המעמד השפיע קצת על כובד הביצועים.
מכל מקום, לא נחסכו מאיתנו להיטי הענק שבאלבום, כמו "God Only Knows" הנצחי, או "Wouldn't It Be Nice", "Sloop John B"B" והשיר השקט והרומנטי שרבים מחשיבים אותו כיפה ביותר באלבום "Don't Talk, Put Your Head On My Sholder", בביצוע חם ומרגש.
לצידו של ווילסון הופיע חבר נוסף מלהקת הביץ' בויז המקורית, אל ז'רדין. לעומת ווילסון, שישב ליד הפסנתר במשך כמעט כל ההופעה, קפץ ז'רדין על הבמה כנער, במרץ אדיר.
נדמה לי שגם במחלקת הקול ז'רדין השתמר טוב יותר. ולא רק זאת אלא אף זאת - הוא הביא איתו את בנו, מאט ז'רדין, זמר מוכשר בזכות עצמו ויחד עם זמר נוסף, בלונדי צ'פלין, שלקח חלק בסיבובי הופעות של הסטונס, יצרו שלישייה ווקאלית משובחת, שחיפתה בהצלחה על הקול העייף מעט של ווילסון.
זו לא הפתעה, בהתחשב בביוגרפיה הסוערת של בריאן ווילסון, ופגעי חייו ניכרו עליו, בהליכתו ואפילו בדיבורו. אבל המוסיקה השלימה את כל הפערים. השאלה ששאלתי את עצמי לפני ההופעה היתה אם יצליחו לשחזר את הצליל הכה ייחודי של הביץ' בויז. הצליל הזה הוא המרכיב החיוני ליצירת האווירה הנכונה, ומהבחינה הזאת אני חושב שלא היה מי שהתאכזב. במיוחד לקראת הסוף, כאמור, כשכולם על הרגליים, אפשר היה לעצום את העיניים ולשקוע לרגע בסאונד האחד והיחיד שעלה מן הבמה. חבל רק שבאותה שעה ממש דיווחו כל אתרי החדשות על הפיגוע הנורא בתל אביב.