ב־1989 שיחררו ברי סחרוף ורמי פורטיס אלבום ששמו "East On Fire" תחת הרכב זמני שהקימו ונקרא Foreign Affair. האלבום ההוא, והתקופה ההיא אצל פורטיסחרוף, היתה מג'וברשת להפליא. המילים לא היוו את עיקר משקלם של השירים, והאלבום נשען על התנסויות הסאונד של הצמד, שיצר תרכובות חדשניות של רוק וסאונד ים־תיכוני.
יותר מחצי יובל לאחר מכן, סחרוף לוקח את "Nashkini", אחד הקטעים הקיצוניים ביותר באלבום ההוא, והופך אותו לקטע הפתיחה של אלבום הסולו החדש שלו, "ליקוטים". הוא כמובן העניק לו טיפול ועדכון גירסה, אבל הוריד ממנו את הנאום המופרע של פורטיס שזכור מגירסת המקור. זוהי הצהרת כוונות ברורה: ב"ליקוטים" ברי סחרוף מצמצם מילים.
מילים משלו לא נכנסו כלל לאלבום הזה, אלא ליקוטי טקסטים של אחרים. אחד מהם, "כשייתמו המילים" של סמי שלום שטרית, משחרר מסחרוף הגשה כל כך כנה ומלאת כוונה, שמייצגת חיבור רעיוני חזק מאוד לרגע הזה שבו מתייתרות המילים. גם שירים של נתן אלתרמן ("ירח"), אברהם חלפי ("שיר בנאלי"), ר' דוד בוזגלו ("אלי למה עזבתני") ואודי שרבני ("רחובות סגולים") מתארחים באלבום הזה, אבל מרכז המסה מוסט כל הזמן אל המוסיקה. הטקסטים האלה, על כל מצוינותם והיופי הגלום בהם, הם רק כלי עזר מתווך בין המאזין למוסיקה שסחרוף פורש כאן. לצידם של אלה שוכנים קטעים אינסטרומנטליים, שכבר בהאזנה ראשונה ברור שהיו מרכז תהליך היצירה של האלבום. גם כאן יש הצהרה שקשה להתעלם ממנה: ב"ליקוטים" ברי סחרוף בוחר במוסיקה.
גם הופעת ההשקה של האלבום, שנערכה בשבוע שעבר בזאפה אמפי שוני, לא מכילה שום הברה מיותרת. היא נפתחת עם הקטע האינסטרומנטלי "טווס כחולבן" וממשיכה עם "ירח", שמוצא את הקהל מעט אדיש. השיר הבא מהאלבום שמשולב בהופעה, "אלי למה עזבתני", מצליח כבר לנענע יותר צווארים, בעיקר בשל עיבוד מדויק ומקפיץ. להקת ענק מלווה את סחרוף במופע, והיא מורכבת מלא פחות מתשעה מוסיקאים נפלאים. העיבודים שהם מבצעים לשירים המוכרים צובעים אותם מחדש בגוונים בלקניים, מעניקים להם מודל אלקטרוני חדיש ואפילו הופכים אותם לרייב טראנס קשוח. האנרגיה על הבמה היא אנרגיה של הופעת רוק צבעונית, אבל זו לא האווירה המולכת באלבום.
"ליקוטים", כשמו, מתקשה להציג קו אחיד ברמתו. יש בו שיר או שניים שעשויים בשנים הקרובות להתחרות על מקום ריאלי במצעד "השירים הכי טובים של סחרוף", אבל ברוב הזמן יש שם תחושה שסחרוף מתרחק מ"כמה יוסי" ו"עיר של קיץ". הוא עדיין נהנה מאוד לבצע אותם על הבמה (והו, כמה הקהל נהנה כשהוא מבצע אותם), אבל סחרוף מודל 2016 כבר לא מביא מילים משל עצמו. יכול להיות שפשוט נמאס לו מהן. אפילו נאום התודות המסורתי שהוא נותן בסוף כל הופעה התקצר משמעותית הפעם.
סחרוף, שמעולם לא קיבל את הקרדיט הראוי על חלקו בעיצוב היצור החמקמק המכונה "מוסיקה ישראלית", מרשה לעצמו להרחיב את היריעה וללכת למקומות שטרם ביקר בהם. הרוקר, שהלחין וביצע שירי משוררים והפיח חיים חדשים בשירת תור הזהב, מוחק הפעם את הגבולות שבין הפרויקטים ומשרטט את הגבולות מחדש.