לזכרו של הנסיך

לזכרו של הנסיך

בעוד המשטרה האמריקנית מנסה להבין מה גרם למותו של פרינס, מבקר הבית נפרד מהאמן הגדול הזה, אחד הפוריים והמצליחים שהיו

עדיין לא ברור מהן נסיבות מותו של פרינס, אחד מגדולי המוסיקאים של המאה ה־20 שהלך לעולמו באופן מפתיע בשבוע שעבר בגיל 57. המשטרה הודיעה כי לא מדובר בהתאבדות. האם מדובר במנת יתר של סמים? עד שיגיעו תוצאות נתיחת הגופה בעוד כמה שבועות, כל מה שנותר הוא להזכיר את מורשתו של האמן הגדול הזה, אחד הפוריים והמצליחים במוסיקה השחורה והרוק בעיקר בשנות ה־80 וה־90.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאז אלבומו הראשון "For you" מ־1978 ועד שני אלבומים תחת הכותרת "Hit and Run", שהוציא בסוף 2015, הוציא פרינס לפחות 40 אלבומי אולפן (ועוד כמה תחת שמות בדויים), חמישה אלבומי אוסף ועוד ארבעה אלבומי הופעה. מכירות אלבומיו חצו את קו ה־100 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא זכה בשבעה פרסי גראמי, פרס גלובוס הזהב ופרס אוסקר (על שירו המפורסם ביותר "גשם סגול" מתוך הסרט באותו שם, שבו גם שיחק בתפקיד ראשי) וגם נכנס ל"היכל התהילה של הרוק".

ובכל זאת, שלא כמו כוכבי ענק אחרים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, ובראשם דיוויד בואי, פרינס היה שם פחות מוכר לקהל הצעיר של שנות ה־2000. נדמה שהוא עשה ככל יכולתו להיות כזה, גם בבחירות המוסיקליות שלו, שהיו לעיתים קרובות בלתי צפויות, וגם בטכניקות השיווק שלו. 

פרינס היה אחד המתנגדים הראשיים להפצת מוסיקה באינטרנט (אלא במקרים שבהם בחר לעשות זאת כדי למחות נגד הממסד המוסיקלי) ומאזין בן ימינו, שלא יודע בכלל מהו קומפקט דיסק, יתקשה מאוד למצוא שירים שלו ביו־טיוב. לכן רוב ההספדים בימים אלה על לכתו מתעכבים על השנים הטובות שלו, בעיקר על שנות ה־80 וה־90. וזה לא שפרינס הפסיק ליצור או להופיע, אבל שום דבר שהוא עשה בשנות ה־2000 לא ישווה למה שעשה הבחור הצעיר בשנות ה־80, שבהן הפך בעיני התקשורת מאמן ביזארי ופרובוקטיבי לאמן מוערך ומצליח שמשפיע על כל המוסיקה הפופולרית, ושני בהצלחתו רק למייקל ג'קסון ולסטיבי וונדר. 

פרינס היה גיטריסט רוק ענק (מעריץ של ג'ימי הנדריקס) שהביא את כל סוגי המוסיקה השחורה לרמה חדשה. והוא עשה את זה הכי נועז, הכי סקסי, הכי גאוני וגם הכי בעל כוונות רוחניות. 

מאבק ארוך ומתיש

זה התחיל בשנות ה־70 עם שמועות על גאון מוסיקלי חדש שמנגן על המון כלים, מעבד, כותב ושר טקסטים שנעים בין ארוטיקה לפורנו, עמוסים ברמיזות ובגסויות, ומוציא אלבומים חצי מחתרתיים. ב־1980 יצא אלבומו השלישי "Dirty Mind" שהיה לא רק בוטה ופרובוקטיבי (על העטיפה נראה פרינס לבוש בחוטיני שחור), אלא מדהים ברעיונות המוסיקליים המגוונים שסיכמו את המוסיקה השחורה בעיניו, כולל החיבור לרוק ולפאנק. 

אחר כך בא "Controversy" ב־1981, שהמשיך עם שירי סקס בתוספת נושאים חברתיים, ואז התחילה ההמראה הגדולה אל פיסגת ההצלחה האמנותית והמסחרית בחמישה אלבומים מושלמים שהגדירו מחדש את המוסיקה השחורה: "1999", "גשם סגול", "מסביב לעולם ביום" ו"סימן הזמן" מ־1987 - יצירת המופת החשובה ביותר של פרינס ואחד מאלבומי המוסיקה השחורה הטובים ביותר בכל הזמנים. 

"סימן הזמן" היה לאלבומו המצליח ביותר של פרינס, אך הוא גרם לו להתחיל במאבק ארוך ומתיש נגד חברות התקליטים. הקריירה שלו עברה תהפוכות ושינויים. הוא ויתר על שמו והזדהה בסמל גרפי, אחר כך הוא קרא לעצמו "ויקטור" ו/או "האמן שהיה ידוע בעבר בשם פרינס". הוא הודיע פעמים אחדות על "פרישה סופית", ובכל פעם חזר להקליט ולהופיע. הצהיר שיפיץ את אלבומיו רק בדיוור ישיר ואחר כך באינטרנט, אך חזר ושיתף פעולה עם הממסד בהזדמנויות רבות. 

הוא הפיק אלבומים ליוצרים רבים שפעלו בסביבתו, ומדי פעם הוציא מאסטרפיסים (לדוגמה "Musicology" ב־2004) אבל, לפחות לטעמי, הוא לא חזר אל הפסגות של שנות ה־80. ועדיין הוא ייזכר לנצח כאחד הגדולים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו