כנגד ארבע זירות, עם בכירי המודיעין

נהרות בעזה, גל טרור בגדה, פיגועי דאעש ומלחמת האזרחים בסוריה, התעצמות חיזבאללה ועתיד פרויקט הגרעין באיראן, יציבות השלטון במצרים ובירדן - כל אלה הם רק מקצת מהאתגרים שמלווים בשנים האחרונות את המזרח התיכון, ואת ישראל, שהמאפיין המובהק ביותר שלהם הוא חוסר ודאות.

מי שאחראים לנסות ולהפיג את חוסר הוודאות הזאת, או לפחות לתת בה סימנים, הם אנשי המודיעין: הם שנדרשים להעריך מה יהיה, ולהניח את התשתית למענה המבצעי (והמדיני) של ישראל. ערב חג הפסח כינסנו לראיון בלעדי את ארבעת ראשי הזירות בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל: ע', ראש הזירה הפלשתינית; ש', ראש זירת לבנון; ר', ראש זירת מדינות האזור והמעצמות; ו־א', ראש הזירה הצפון־מזרחית (סוריה, עיראק ואיראן).

בעבר היו באמ"ן יותר זירות, אבל השינויים האזוריים וגם משתנים נוספים כמו עולם הסייבר ואילוצים תקציביים הובילו למבנה הנוכחי, שבו ארבע זירות (ועוד אחת טכנית) אחראיות, למעשה, לכל העולם. מטבע הדברים והמקצוע האנשים עצמם חסויים, אבל את ההערכות על מה שצפוי לנו הם חולקים כאן לראשונה, ומספקים הצצה נדירה לאיומים (ולהזדמנויות) סביבנו.

 

עזה: הרתעה נפיצה

עזה נמצאת בהפוגה עמוקה, ואם מסתכלים מאז התקופה שחמאס עלה לשלטון - היא שקטה במונחים היסטוריים. במקביל רואים תהליך התעצמות סדור, שהמנהרה שנחשפה באחרונה בדרום הרצועה היא חלק ממנו. למרות שלהערכת אמ"ן מדובר במנהרה ישנה שנחפרה לפני תקופת "צוק איתן", המאמץ הזה נמשך.

ברמה האסטרטגית חמאס נתון במצוקה. אם בעבר הוא דיבר עם כולם וקיבל סיוע מכולם, היום הוא מבודד. המצרים נתנו לו גט כריתות ומבחינתם הוא שווה לדאעש, ואצל סעודיה ומדינות אחרות יש לו מתחרים - הכסף הולך לתימן, לסוריה ולאיומים בוערים יותר.

מצעד חמאס בעזה. בידוד מדיני, מצוקה כלכלית, התעצמות צבאית // צילום: אי.אף.פי

מימון ואמצעי לחימה מקבל הארגון בעיקר מאיראן, שמעבירה אותו במקביל מסע השפלות, משום שהיא דורשת ממנו להחליט באיזה צד הוא: איתה, או עם הסונים בסוריה. מעבר לכך, הפעילות המצרית גם מקשה על החדרת נשק לרצועה (בעיקר מלוב), כך שחמאס מוצא עצמו מבודד מתמיד.

למרות שתנאי היסוד ברצועה דומים לאלה ששררו לפני "צוק איתן", חמאס מורתע מעימות. זה נובע לא רק מהבידוד האסטרטגי, אלא בעיקר ממצוקת האוכלוסייה. ברצועה יש כיום שמונה שעות לא רציפות של חשמל ביממה ו־50 אחוז ומעלה אבטלה (בעיקר אצל הצעירים), והיכולת של חמאס לקחת שוב את האוכלוסייה לעימות נרחב היא מוגבלת.

למרות הבידוד, חמאס מצליח לקיים תעשיית נשק משגשגת. אם בעבר הוברחו מרבית אמצעי הלחימה מבחוץ, היום הם מיוצרים ברצועה על בסיס ידע מקומי וחומרים שבחלקם נותרו מהשנים שבהן הוברחו כמויות גדולות, וחלקם מתוצרת מקומית, גם אם באיכות נמוכה יותר.

היחסים בתוך חמאס נותרו מורכבים כשהיו במשולש שבין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית ברצועה ולחאלד משעל בחוץ. המרכיב החדש הוא כוחו המתעצם של יחיא סינוואר, מהאבות המייסדים של התנועה ומשוחרר עיסקת שליט, שמיצב לעצמו מעמד עוצמתי, ולמרות שהוא משתייך פורמלית לדרג המדיני הוא לא משפיל עיניים כשהוא מדבר עם מוחמד דף.

ישנם שלושה תרחישים שבהם המצב בעזה עלול להשתנות. הראשון, החלטה יזומה של חמאס שמחליט שאי אפשר להמשיך במצב הנוכחי של בידוד ומצוקה כלכלית, והדרך היחידה לשנות אותו היא באמצעות הישג, למשל חטופים. תסריט כזה של פעולה בהפתעה מוחלטת יונהג בידי דף וסינוואר, אבל הסבירות שלו היא היותר נמוכה.

בתרחיש השני, שגם הוא כרגע בסבירות נמוכה, יוצא חמאס לפעולה כמהלך מקדים או מונע. למשל, אם הוא מרגיש או חושב שישראל פיצחה את סוגיית המנהרות ויודעת לחסל אותן, והוא מחליט להשתמש בהן לפני שיאבד אותן. התרחיש השלישי והיותר מטריד מבין השלושה הוא של דינמיקה של הסלמה, כמו שראינו לפני "צוק איתן".

ראשי זירות המחקר // צילום: זיו קורן

העובדה שחמאס אינו מעוניין כעת בעימות - או למעשה מעוניין לבחור את מועד הכניסה אליו - אינה אומרת שהוא לא מוכן לעימות. גם היום הוא מסוגל לממש את עקרונות הלחימה שלו: לבצע פשיטות לתוך ישראל, לירות באופן רציף רקטות ולפגוע ביישובי עוטף עזה. 

סביר להניח שאת סבב הלחימה הבא יהיה מעוניין חמאס להתחיל בפשיטה - הכנסת הרבה לוחמים למטרות שהן גם צבאיות וגם אזרחיות - מהלך פתיחה עוצמתי שכל הלחימה שתבוא אחריו לא תוכל למחוק את הישגיו. לשם כך הוא בונה כזאת כמות של מנהרות התקפיות והגנתיות: זאת ליבת תפיסת הלחימה שלו. המנהרה שנחשפה היא חלק מהמאמץ הזה, למרות שמדובר במנהרה ישנה שלא התגלתה ב"צוק איתן"; ייתכן שחמאס לא עשה בה שימוש אז בגלל חוסר מוכנות מבצעית, או שהפעילות בצד הישראלי הקשתה עליו לפעול. 

 

יו"ש: בין ייאוש ליורש

אי אפשר להתעלם מהירידה בהיקף הפיגועים בתקופה האחרונה. לא מדובר בסוף גל הטרור אלא בירידה, שחלקה קשור בפעילות המבצעית וחלקה מושפע מאירועים אחרים. כמו שהאלימות פרצה שלא מתוך אירוע יזום ומאורגן, כך היא דעכה ועלולה להתפרץ שוב. לכן גם ההגדרה לאירועים היא "התפרצות" - כך מכנים זאת גם הפלשתינים; לא כמו האינתיפאדה הראשונה כי אין פה המון, ולא כמו השנייה כי היא לא מאופיינת בהיבטים של טרור מאורגן.

הפיגוע בירושלים, השבוע. חמאס מנסה להבעיר את השטח // צילום: נועם ריבקין פנטון

הגורם המרכזי שקשה לפענח אותו הם הצעירים. עד עכשיו קראו להם הדור האינטרסנטי ששכח מה זה להיות פלשתינים, ועכשיו הם מצאו לעצמם קול. זה דור שבועט בהכל: הוא בועט ברשות, בועט בישראל, בועט בדור ההורים ובועט בארגונים, ולכן הרבה יותר מסובך להבין אותו. ועדיין, מדובר במספרים קטנים; רוב הציבור נשאר בבית, ולא מצטרף לאירועים. לכן גם ההערכות אינן נוגעות עוד ל"ציבור", אלא ל"חלקים בציבור", בעיקר לצעירים.

בראייה יותר רחבה, גל הטרור הנוכחי הוא חלק מתהליך סדיקתו של הסדר המערכתי שהיה ביו"ש מאז 2007: אבו מאזן כשליט בודד וחזק, פתח מרוסן ומשולב בשלטון, חמאס מוחלש, וציבור שקט - בכל הנדבכים האלה יש סדקים. לראשונה יש כיום עיסוק בשאלת היורש, וברור שתם עידן ה־אבואים. לאבו מאזן אין יורש טבעי, וצפוי קרב ירושה לא פשוט בין לא מעט גורמים, וייתכן שנראה חבירה של כמה בעלי כוח לקואליציה שלטונית.

בינתיים מי שעלול להרוויח מהאירועים הוא חמאס, שמול המצוקה בעזה מזהה ביו"ש הזדמנות אסטרטגית. חמאס מקווה שהאירועים יסלימו ויגררו את ישראל לפעול בגדה, ולחולשה שתיווצר, לוואקום, הוא ייכנס וישתלט. גם בחמאס מזהים ירידה בהיקף האירועים, ומנסים לדרבן את הציבור לפעילות ולפיגועים. בהיבט הזה, התקופה הנוכחית של חג הפסח היא רגישה במיוחד, כי מעורבים בה גם מוטיבים דתיים (הר הבית) וגם כמות גדולה של מטיילים שהם תמיד יעד פוטנציאלי קל יחסית לטרור.

החשש העיקרי הוא שהידרדרות תאלץ את שני הגופים החמושים המרכזיים - מנגנוני הביטחון והתנזים - לפנות נגד ישראל, מה שישנה את המצב מהיסוד. כל עוד המערכת הפלשתינית יציבה והמשכורות משולמות הסיכוי לכך קטן יחסית, אבל התגברות הפיגועים או קרבות ירושה פנימיים עלולים לערער את האיזון העדין הקיים. בהיבט הזה, המשך התיאום הוא אינטרס משותף - ישראלי ופלשתיני.

התיאום הביטחוני מכסה, במידה רבה, גם על היעדרו של תהליך מדיני. אבו מאזן מתנגד לאלימות, לא כי הוא צמחוני אלא מתוך הבנה שזה משחק לידיים של ישראל. לכן הוא פועל בכיוון אסטרטגי אחר: לעקוץ את ישראל ולערער את יסודותיה בזירה הבינלאומית. אבו מאזן לא מאמין שהוא יגיע דרכם ליעד שלו - מדינה פלשתינית - אבל הוא סבור שהתעצמות המגמות האלה תהפוך את הסכסוך ליקר מדי לתחזוקה עבור ישראל, ואז היא תתגמש לקראת פתרון.

 

סוריה: אור בקצה המלחמה

המאמצים הבינלאומיים לסיים את הלחימה בסוריה הביאו לשינוי בהערכת המודיעין: אם עד כה דובר על מלחמה שאין לה אופק ולא צפויה בה הכרעה בעתיד הנראה לעין, כעת מדובר על סיכוי להסדרה, שבסיומה (ובניגוד להערכות קודמות) סוריה תשוב לתפקד כמדינה.

המהלך הזה צפוי לקחת חודשים, אולי אפילו שנים, והוא תלוי בהרבה מאוד משתנים. לא ברור אם בסופו תחולק סוריה לפדרציות על בסיס עדתי או שיהיו בה אוטונומיות, וגם לא ברור מי ישלוט בה: לאסד אין יורש מובהק, וכמו ברשות הפלשתינית - סביר שאחריו תקום קואליציה של גורמי כוח, ואפשר שבשונה מבעבר היא לא תתבסס רק על העדה העלאווית.

נוחלים מפלות לאחרונה. דאעש בתדמור // צילום: אי.אף.פי

הסדר כזה לא יתאפשר בלי רוסיה, שתשמור גם על העלאווים, גם על האינטרסים של איראן וחיזבאללה, ובעיקר על האינטרסים שלה: נוכחות צבאית במזרח התיכון, שימור עוצמתה במאבק הבין־גושי, קידום האינטרסים הכלכליים שלה ומניעת זליגת טרור איסלאמי לגבולות רוסיה.

צבא אסד אמנם התחזק באחרונה בעקבות כמה הצלחות צבאיות, אבל הוא ממשיך להישען בעיקר על סיוע רוסי ואיראני. בסוריה יש כיום יותר מ־10,000 לוחמי מיליציות שיעיות שמסייעים לצבא הסורי, ונוסף עליהם כ־1,500 לוחמים איראנים ואלפי לוחמי חיזבאללה, וכן כוח רוסי משמעותי. רוסיה גם מנהלת בפועל חלק מהלחימה, בעיקר במיקוד התקיפות כנגד דאעש.

הפעילות הרוסית (וכן האמריקנית) עצרה באחרונה את ההתפשטות הגיאוגרפית של דאעש, שספג במקביל גם ירידה של עשרות אחוזים ביכולתו הכלכלית. הסיבה המרכזית לכך היא פגיעה בתשתיות הנפט שלו, אבל גם ירידה בהכנסות ממסים כתוצאה מהתמעטות האוכלוסייה באזורים שבשליטתו. בהמשך לכך ניכרת ירידה מסוימת בקצב גיוס הלוחמים החדשים לשורות דאעש, שנתון כעת במעגל סגור: ההפסדים הטריטוריאליים והכספיים מצמצמים את ההילה סביבו כארגון מהפכני בלתי מנוצח, ובהכרח מורידים את המוטיבציה לשרת ולהתגייס לשורותיו.

הלחץ הזה בסוריה ובעיראק הוביל, כנראה, גם לפיגועים האחרונים באירופה, כחלק מהמאמץ של הארגון לשמר מומנטום. ההערכה היא שניסיונות כאלה יימשכו גם על רקע הבשלה של יכולות מבצעיות, אולם המודיעין לא מזהה כרגע מיקוד מאמץ של דאעש ביהודים או בישראלים.

גם הסבירות לפיגועים ישירים נגד ישראל - מגבול רמת הגולן - נמוכה יחסית, לא מהיעדר מוטיבציות אלא בשל אינטרסים קודמים: מאבקי השליטה ברמת הגולן מול קבוצות אחרות. לדאעש (וגם לג'בהת אל־נוסרה, שלוחת אל־קאעידה בסוריה) יש יכולת ואמצעי לחימה מתאימים לבצע פיגועים חוצי גדר, אבל הההצהרות שלהם לא מעידות כרגע על כוונה להתמקד בישראל אלא על ניסיון להרחיב את שליטתם בשטחי סוריה.

אגב, במערב מוטרדים באחרונה מהתבססותו של דאעש בלוב, עד כדי אפשרות שישתלט על חלקים נרחבים במדינה ובעיקר על נכסיה הכלכליים (בדגש על תשתיות הנפט). הקרבה לאירופה בשילוב כמות ומגוון אמצעי הלחימה במדינה עשויים להוביל לפעולה צבאית קרובה בלוב, שמטרתה להימנע משחזור התקדים העיראקי־סורי ומהקמת מדינה דאעשית חדשה.

אבל בעוד לוב מסתמנת כאתגר הבא, היחלשותו של דאעש בבסיס הכוח הנוכחי שלו מניחה, לראשונה, גם אפשרות מעשית שהוא יובס ללא נוכחות צבאית זרה על הקרקע. כיבוש תדמור הוא דוגמה בולטת לכך, האתגר הבא יהיה בלחימה בשני המרכזים שלו - א־רקה בסוריה ומוסול בעיראק. מעבר להן יתקשה דאעש להתרחב חזרה, והרחבת הפגיעה בו גם תגדיל את הסיכוי להשגת הסדרה שתסיים את הלחימה בסוריה.

בהמשך לכך, וגם זה שינוי, ברור שדאעש לא ישתלט על סוריה, אבל גם איראן לא. מנגד, השאיפה הישראלית לנטרל לחלוטין את המעורבות האיראנית בסוריה מסתמנת כלא ריאלית, אבל בכל הסדר עתידי תבקש ישראל לצמצם ככל הניתן את נתיבי העברת האמל"ח מאיראן (דרך סוריה) לחיזבאללה, לעכב במידת האפשר את שיקומו של צבא סוריה שנשחק משמעותית בחמש שנות מלחמת האזרחים, ולמצוא מנגנון שיבטיח רגיעה ברמת הגולן - שקרועה כעת בין שלל גורמים, מה שעלול להקשות על השגת יציבות בה.

 

חיזבאללה: מגן לבנון

חיזבאללה שילם במלחמה בסוריה מחיר גבוה מכפי שהיה ידוע עד כה: כ־1,300 הרוגים, וכמעט 10,000 פצועים. למרות המספרים האלה, הארגון ממשיך להיות מעורב לעומק בסיוע לכוחות אסד במלחמה בסוריה; כ־7,000 לוחמי חיזבאללה לוקחים חלק במלחמה, והציון המבצעי שניתן להם גבוה - הם ניצחו ברוב הקרבות שבהם השתתפו.

חסן נסראללה. נחלש בכסף, נחלש בכוח אדם, אך התחזק פוליטית // צילום: אי.פי.אי

המלחמה בסוריה שמה את חיזבאללה בצד "הנכון": לראשונה הוא באמת הפך להיות מגן לבנון. היא גם נתנה לארגון את מה שלא היה לו בעבר: ניסיון קרבי משמעותי, במסגרות גדולות, לרבות הפעלת אמצעים מתקדמים כמו מל"טים. מנגד, היא הניחה לו משקולת כבדה על הצוואר. הוצאות הקיום שלו עלו דרמטית בעקבות הלחימה, כתוצאה מהצורך לשלם תוספות ללוחמים, ולממן את הפצועים ואת משפחות ההרוגים.

המעמסה הזאת קרתה במקביל לקיצוץ של 10-15 אחוז בתקציבו, תוצאה של המצוקה הכלכלית באיראן. פגיעתה ניכרת בעיקר בקיום השוטף, ופחות בהתעצמות. למרות הלחימה והאבידות, ולמרות הקיצוצים, משמר חיזבאללה באדיקות את בניין הכוח הצבאי שלו לקראת עימות עם ישראל.

אחרי שנים שבהן השקיע בעיקר בכמות (רקטות), מתמקד כעת חיזבאללה באיכות. רקטות לטווח ארוך, מדויקות, ועם ראש נפץ קרבי גדול שיבטיח נזק מרבי. זה נועד לאפשר לו לגבות מישראל מחיר משמעותי במלחמה עתידית, ובמהופך: להרתיע אותה מלהיכנס למלחמה כזאת, בהכרת המחיר שתשלם.

חיזבאללה מסכם לעצמו בחיוב את העשור שחלף מאז מלחמת לבנון השנייה. הוא גדל, התעצם, ובראייתו - מרתיע את ישראל. אחרי שנים של הבלגה על שלל פעולות שיוחסו לישראל, הוא חזר להגיב על מה שנתפס בעיניו כפגיעה בנכסיו או ביוקרתו. הוא מוכן אמנם לספוג פגיעות, ובלבד שלא יובך; ברגע שהדברים מתפרסמים ויוקרתו נפגעת, הוא נאלץ להגיב ואף נכון לקחת סיכונים. הוא עושה זאת למרות שאין לו עניין בעימות נרחב עם ישראל, ולכן הוא מקפיד שתגובתו תהיה במסגרת "כללי המשחק" - בהר דב, כנגד מטרות צבאיות - אבל החשש הוא שרצף של מהלומות הדדיות יוביל לדינמיקה הסלמתית ולאובדן שליטה, וידרדר את המצב בצפון.

בשנה החולפת היה נדמה שהסלמה כזאת תגיע דווקא מרמת הגולן, שם ניסה חיזבאללה להקים מעין "הארקה" - בסיס קדמי שיאפשר לו לבצע פיגועים כנגד ישראל שלא מגבול לבנון. הפגיעה בתשתיות ובראשיהן, שיוחסה לישראל, הובילה לגדיעת המאמץ; נכון להיום יש פחות עיסוק של חיזבאללה ואיראן ברמת הגולן, אם כי המציאות עשויה להשתנות במהירות.

"בשורה" נוספת קשורה במאמצי חיזבאללה לבצע פיגועים כנגד מטרות ישראליות ויהודיות ברחבי העולם. אחרי שנים של פעילות משותפת עם האיראנים (ששיאה בפיגוע ב־2012 בבורגס), נשמר כעת הארגון מטרור ברחבי העולם. רצונו המובהק הוא להתבסס במרחב הפוליטי בלבנון וכחלק מהשלטון הלגיטימי בעיני העולם, והוא חושש כי פיגועים בחו"ל יציירו אותו כתואם דאעש.

 

איראן: האיום נשאר

מאז נחתם הסכם הגרעין לא מזהה המודיעין שאיראן מבצעת פעילות שאסורה עליה באופן מובהק, אבל היא בהחלט משחקת על הגבול ומפלרטטת עם מה שמותר ואסור לה. דוגמה לכך היתה החזקת כמות גדולה מהמותר של מים כבדים, והיפטרות מהעודף זמן קצר לפני שהוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית פירסמה את דו"ח המעקב התקופתי שלה.

טילי S-300 שרכשה איראן, בתצוגה ברוסיה // צילום: אי.פי.אי

עם זאת, ברור כי משהו משמעותי מאוד השתנה תחת ההסכם: איראן חזרה להיות חלק ממשפחת העמים, וסביר שלפחות בשנים הקרובות היא תיזהר שלא לסכן את הרווחים שנלווים למעמד הזה. תחת ההנחות האלה, האתגר המודיעיני לעשור הקרוב הוא לזהות בזמן שינויים או סעיפים שבהם איראן חורגת מההסכם, בעיקר כדי שלא להתעורר מאוחר מדי.

ההערכה, כאמור, היא שאיראן תימנע מכך, ותתמקד בשיקום הכלכלה. הבחירות האחרונות העידו כי העם האיראני נותן מנדט מובהק לנשיא רוחאני, ומאמין שהוא יוכל למנף את הסכם הגרעין לכדי רווחה כלכלית, אולם מעבר לפינה - ב־2017 - יתקיימו הבחירות לנשיאות, והצלחה גדולה מדי עלולה לעלות לרוחאני בכיסאו אם המנהיג העליון חמינאי יחוש באיום מצידו, והצלחה פחותה עלולה לעלות לו בבחירות אם העם ירגיש מאוכזב שההבטחות לא מומשו (נכון להיום הצמיחה הכלכלית קטנה מהציפיות, בעיקר כתוצאה מהירידה במחירי הנפט). אגב, מי שמחמם מנועים בשבועות האחרונים ומשתעשע בגלוי באפשרות לחזור למרכז הבמה הוא הנשיא הקודם, אחמדינג'אד, שרשאי כעת לשוב ולהתמודד.

הדאגה הישראלית לא ממוקדת רק לעניין הגרעין. הביקורת העיקרית על ההסכם נעוצה בעובדה שהוא לא מטפל כלל בסיוע המסיבי שמעניקה איראן לגורמי טרור שונים, ובראשם חיזבאללה, חמאס והמורדים החות'ים בתימן. יחד עם ההתעצמות הקונבנציונלית האיראנית, שחלקה מתועל למחסני ארגוני הטרור באזור, והעובדה שההסכם - ובעיקר המלחמה בדאעש - מציבים אותה במחנה של "הטובים", ממשיכה איראן להתבסס כאיום הגדול ביותר, גם אם לא ישיר ומיידי, על ביטחונה של ישראל.

 

מצרים: כלכלה קודמת 

במדינה שבה בכל שש שניות נולד תינוק, האתגר העיקרי של מצרים הוא כלכלי: להאכיל בכל יום יותר מ־80 מיליון איש. הנשיא א־סיסי עושה מאמצים גדולים, מוצלחים בחלקם, לשפר את הכלכלה ולחזק את המשטר, ולכן ההערכות הן שהגורמים המייצבים גדולים כעת מהגורמים המערערים, אולם גם זה בעירבון מוגבל; מצרים ראתה בשנים האחרונות שתי מהפכות, וסובלנות הציבור בה קטנה ועלולה לפקוע שוב.

אינטרס סוני, ואינטרס ישראלי. הנשיא א-סיסי והמלך סלמאן // צילום: אי.פי.אי

התלות המרכזית של מצרים כיום היא בסעודיה, שבמידה רבה מחזיקה אותה בחיים מבחינה כלכלית. לצד זה, ועל רקע אכזבתה הגלויה מארה"ב, מפלרטטת מצרים עם גורמים נוספים, שבהם רוסיה וצרפת, בחיפוש אחר משענות דיפלומטיות וצבאיות אפשריות לעתיד. למרות המגמות האלו, לא שינתה מצרים כיוון אסטרטגי, וייתכן שעם שינוי הממשל בוושינגטון היא תשוב לצד האמריקני.

בישראל רואה מצרים שותפה, גם אם שקטה, שחולקת איתה אינטרסים ומייצבת את האזור. לשתי המדינות איום משותף מיידי כפול: חמאס בעזה ושלוחת דאעש בסיני (מחוז סיני בשמה הרשמי), שמתבססת בעיקר על בדואים מקומיים ומאתגרת משמעותית את השלטון וגם גובה ממנו מחיר: בחיי אדם ובכסף, בעיקר כתוצאה מאובדן הכנסות מתיירות.

ההערכה היא ש"המחוז" מונה 500-1,000 לוחמים, חמושים היטב (הנשק מגיע בעיקר מלוב), ועל רקע הניסיון הקרבי שצברו בשנים האחרונות מבצעים גם פיגועים מורכבים, בין היתר בהפלת מטוס הנוסעים הרוסי בסיני. בגלגוליו הקודמים פעל הארגון כנגד ישראל - בפיגוע בכביש 12 ובירי רקטות לאילת - אבל כיום הוא מתמקד בעיקר בכוחות המצריים, כאשר ישראל היא מבחינתם השלב הבא. עם זאת, החשש הוא שככל שיגבר הלחץ על דאעש בעיראק ובסוריה, יגביר הארגון את מאמציו לפעול בזירות אחרות - בחו"ל וגם באזור. במצב כזה, פיגוע נגד ישראל ייתפס כהישג משמעותי; זה גם הרקע לשימור הכוננות הקבועה בגבול מצרים.

הצבא המצרי משקיע לא מעט מאמץ במלחמתו בדאעש, אולם הצלחתו חלקית מאוד. חלק מכך נובע מהריחוק מקהיר: מה שלא מאיים על הבירה, דחוף פחות; חלק אחר נובע מאי התאמה ללחימה נגד טרור. זה גם הרקע להחלטת ישראל לאפשר למצרים להכניס עוד כוחות ואמצעים לסיני, מתוך הבנה שלמרות שטכנית מדובר בהפרה של הסכם השלום, מעשית המלחמה המצרית בטרור מחזקת אותו.

 

סעודיה: היציבות - והתקווה

מבחינת סעודיה, העולם נחלק כיום לשניים: מי שבצד של איראן, ומי שנגדה. בהיבט הזה, כל מי שפועל נגד איראן, כולל ישראל, הוא בעל אינטרסים משותפים, וככזה - בעל ברית פוטנציאלי.

המלך החדש, סלמאן, בגיבוי בנו שמכהן כשר ההגנה, מוביל במקביל גם תפיסה אקטיבית שבה סעודיה היא המובילה המוצהרת של המחנה הסוני בעולם הערבי. כחלק מכך, החלה סעודיה לפעול בכל זירות המערכה - בסיוע למצרים, נגד חיזבאללה בלבנון, במעורבות במלחמת האזרחים בסוריה וכמובן נגד איראן, בעיקר בכל הקשור להורדת מחיר הנפט על מנת לעכב את שיקומה הכלכלי של טהרן.

המיצוב הסעודי הזה שם את ישראל גם בצד של סעודיה וגם נגדה. איתה מול איראן ושלוחותיה, ונגדה בכל הקשור לפלשתינים. הממשל בריאד חייב לשלם את מס השפתיים הזה, אבל את קולות הרקע קשה להחמיץ: התקדמות בציר הפלשתיני תיתן לישראל שלל הזדמנויות חסרות תקדים באזור.

לירדן קשרים עם ישראל, ודאגות גדולות בהרבה. החשש העיקרי הוא מהתפשטות דאעש לממלכה, אם כי הצעדים הביטחוניים שנקטו עד כה הירדנים הצליחו לסכל את האיום. האתגר המקביל לשלטונו של המלך הוא המצב הכלכלי, אתגר שמתעצם אל מול מאות אלפי הפליטים שקלטה הממלכה מעיראק ומסוריה. למרות זאת, הממשל בעמאן יציב, ולא נראית כרגע סכנה לשלטונו, ומכאן גם שום איום מיידי על ישראל ממזרח.

 

טורקיה: ארדואן מחפש חברים

טורקיה עברה בשנים האחרונות מהפך: מאפס סכסוכים עם המדינות השכנות, לאפס מדינות שכנות שאין לה איתן סכסוך. זה הרקע למאמצים של ממשל ארדואן להתקרב באחרונה לסעודיה, וגם לישראל, בחיפוש אחר בעלי ברית חדשים וחזקים.

ארדואן. ההתקרבות לאחרונה מלמדת שהוא זקוק לנו // צילום: אי.אף.פי

בזירה הפנימית ממשיך ארדואן להרחיב את השפעתו, והוא קרוב להשלים את השתלטותו על מנגנוני השלטון בטורקיה. בזירה החיצונית מוטרדת טורקיה מדאעש, ויותר מכך מהכורדים, ובעיקר מחוסר הצלחתה להילחם בהם ביעילות, משום שהכורדים הם בני חסות מוצהרים של האמריקנים וככאלה גם הכוח הקרקעי העיקרי שוושינגטון מפעילה במלחמה בדאעש.

בחיפוש אחר בריתות מנמיכה טורקיה את הטונים, ומנסה להציג עצמה מפויסת וידידותית יותר; כלפי אירופה, וגם כלפי ישראל. ככל שתימשך המלחמה בסוריה, והריקושטים ממנה יפגעו גם בטורקיה, אנחנו צפויים לראות אותה מגמישה עמדות, אבל אסור להתבלבל: ארדואן לא שינה את עמדותיו, וצעדיו יהיו אינטרסנטיים ומכאן שיש לקחת אותם בעירבון מוגבל.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו