"לבני נוער רבים אין דמויות ספרותיות להזדהות איתן"

רועי סלמן // צילום: לירון אלמוג

בתור ילד, המוסיקאי והסופר רועי סלמן זוכר שתמיד היו סביבו נשים. מנהלות, מורות, חברות טובות, ואמא אחת, אמא שלו, דומיננטית, זוהרת מעל כולן. כנער בבת ים של שנות התשעים, לימודים לא עניינו אותו. בין שלל הדברים שבחר ללמד את עצמו, היתה המוסיקה. הוא ברח לפופ של גוון סטפני, "קייס צ'ויס" ושרית חדד, ובגיל 18 התחיל לנגן בגיטרה, לכתוב שירים ולהלחין, הפעם בחר בפולק.

לאחר שהוציא אלבום בכורה בשם "חום וצל" בשנת 2012, שני הפרויקטים הבאים שלו, שראו אור כאלבומים, נשאו אף הם אופי אינטימי ונשי – הלחנת קטעי פרוזה מתוך הספר "דושינקא, נשמה" מאת איריס אליה כהן ושירים של המשוררת חוה ניסימוב ויוצרים נוספים, שתרמו לחיבור שבין הצלילים לכתיבת ספר הביכורים שלו, "כמעט שם" (ידיעות ספרים וטל-מאי). 
"תמיד כתבתי סיפורים, עוד בתור ילד", מספר סלמן. "ובעצם, זה לא הספר הראשון שאני כותב. כתבתי ספרים אחרים שגנזתי כי לא הייתי שלם איתם, או שהתחלתי וויתרתי באמצע. אבל כשהתחלתי את 'כמעט שם' הרגשתי שהוא הכי שם עבורי, ושזה ספר שאני צריך לכתוב".

ואכן, קריאה ברומן הנעורים של סלמן, 33, מרגישה כמו הצצה לתעודת הזהות התרבותית שלו: מזה שנים שזוהר בן ה-13 מתגורר אצל דודתו האהובה בבת ים, לאחר שהוריו התקשו לטפל בו, בעקבות טרגדיה משפחתית. במקום ללכת לבית ספר, הוא נוסע לבאר שבע, עיר הולדתו, ומתגנב לדירתו הנטושה של סבתו, עולה מעיראק, אותה לא הכיר. לא ברור מה זוהר מקווה למצוא בשיטוטיו – תשובה לנטישת ההורים או גילוי ההיסטוריה שלו  -  שמשמשים גם כר פורה לחזיונות מאיימים וסמליים, שטורדים אותו, אך במקביל מדרבנים אותו למצוא פתרון, "לסגור חשבון" בדמות בית אחד אמיתי, להפסיק לנוע ולנוד, כשאת הספר מלווים הנופים והצלילים של נערותו.

עטיפת הספר (ידיעות ספרים וטל-מאי)

רוך וקושי

כמו בחיים של סלמן, את ספרו (המוקדש לאמו) מאכלסות דמויות נשיות חזקות, מעין "ביג מאמות", כמו אסתר, בעלת המאפייה הבאר שבעית, המשמשת סבתא חלופית לזוהר, ולאה, דודתו המכילה. "הנשים בספרים אכן חזקות אבל יחד עם זאת הן שבורות, כל אחת בדרכה שלה. אסתר נתפסת כדמות שמחה וצבעונית, אך בשיחה אחת עם זוהר, הקוראים מגלים שהיא מרגישה שלא הגשימה את עצמה באמת. גם בגלל הריחוק מאמא שלו והעובדה שלא הכיר את סבתו, זוהר למעשה מחפש אחר דמויות חלופיות, חלקן באמת דמויות נשיות בעלות כוח ועוצמה שמצליחות – כל אחת בדרך אחרת – להשפיע עליו".

בניגוד לכותבים שמהססים לחשוף עד כמה כתיבתם נאמנה למציאות, ואילו חלקים הם יצירי הדימיון, סלמן מודה ש"זוהר הוא מאה אחוז אני, ומצד שני, אם אנחנו לוקחים את המאה אחוז שלי כבנאדם, אז זוהר הוא חמישים אחוז. יש בספר גם את הדמות של אורי, ואורי וזוהר הם מאוד שונים, אבל אם תשאלי אותי כמה ממני זה אורי אז גם במקרה הזה התשובה היא מאה אחוז. שניהם הייתי אני בילדות ובבגרות. אני כמו אורי – קופצני, רעשן, תזזיתי, היפראקטיבי, אומר הכול בפנים, שובב. אבל אני גם כמו זוהר – שקט וביישן ומנומס, חושב יותר מדי, מנתח כל דבר ודבר, חרד. אז יש את רועי שהוא זוהר ויש את רועי שהוא אורי".

מסע גיאוגרפי ונפשי. באר שבע // צילום: דודו גרינשפן

בספרות הנוער אין יותר מדי גיבורים מזרחיים בלשון המעטה. הבחירה שלך לכתוב את הדמות של זוהר כנער מזרחי היתה מודעת? לא פחדת ליפול לכתיבה סטריאוטיפית? 
"לצערי באמת אין מספיק גיבורים מזרחיים, וודאי כשמדובר בסיפורים שלא עוסקים בהווי עדתי, אלא בעלילה דרמטית כללית המתרחשת בישראל. הכתיבה היתה מודעת, היה לי חשוב לתת ייצוג לנוער מזרחי, שהרי יש בני נוער רבים שפשוט אין להם דמויות ספרותיות שהם יכולים להזדהות אתם. אני לא חושב שיש בספר ייצוג סטריאוטיפי. למעשה, הגיבור היה יכול להיות גם ילד אשכנזי בעצם, ולגור בתל אביב – לפחות מבחינת העלילה הכללית, לא מבחינת הפרטים האישיים של הסיפור המשפחתי הספציפי.
"ובכל זאת, הלכתי עם מי שאני ומה שנראה לי מתאים יותר. קיבלתי מכתב מנערה מבאר שבע שקראה את הספר והיא כתבה: 'כולנו ילדים כמו זוהר', וילדה אחרת בת 10 שלחה לי ציור שציירה את זוהר - היא צבעה אותו בחום, זה נפלא ומרגש בעיני, גם יכולת ההזדהות ותחושת השייכות, וגם הייצוג עצמו שמקבל ביטוי. זוהר הוא ילד טוב ויפה, ואני רוצה שבני נוער מהפריפריות יכירו דמויות לא מולעגות שדומות להם".

צילום: לירון אלמוג

יש חלק מעניין בספר שבו זוהר נכנס לעוד אחד מהחזיונות הדימיוניים שלו, בו כל הקרובים אליו מריעים לו, צמאים מאוד לאקשן. הקטע הזכיר לי מעט את אחד החלקים ב"משחקי הרעב", בעיקר בגלל התחושה של ריאליטי, שבו "הקהל צמא לדם". האם הרגשת שאתה צריך להוסיף קטעים מותחים יותר, פנטסטיים שיעמדו במקביל לפן הריאליסטי?

"לגבי החלק שכל הקרובים צופים בו מחפש את האפור (יישות מסתורית שמופיעה בחלומותיו של זוהר; ט"מ) – מדובר באחד הפרקים החשובים בספר, שממחיש שזוהר עובר את המסע לבדו. איך לאט לאט הקרובים משאירים אותו לבד ברחבה, ואיך הם שולטים לו בתודעה. בנוסף, אני מאוד אוהב ומחובר לשאר הדמויות בספר – מהילדה מהכיתה שמשתתפת בפסקה אחת ועד לאסתר. וידעתי שחלק מהדמויות לא יופיעו עוד בסיפור, אז היה בי דחף עצום  לתת 'במה של כבוד' לכל הדמויות. כאילו היו שחקנים וזוהי ההשתחוויה שלהם.  

"הסיפור מתרחש בשני ממדים – המציאות והפנטזיה. לאורך הספר הם מתחברים אחד עם השני ומשלמים זה את זה, עד שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. בנוסף, בכל פרק שהוא סוריאליסטי יש הקשר לפרק מציאותי שהיה לפני כן, גם אם זה בדברים הכי קטנים שיש. כמו למשל, בפרק מסוים זוהר רואה תמונה של אחיו מחזיק לגו ביד, וכמה פרקים אחר כך יש את סצנת האוטובוס בשמיים שמורכב מלגו. הקטעים הפנטסטיים ממחישים את הפחדים שלו – שבשבילו הם בעצם המציאות שלו. העולם שהוא יוצר לעצמו. המציאות והפנטזיה יוצרים יחד את המתח בספר. לא ניתן להפריד ביניהם. המתח גם נובע מכך שבתת-מודע של זוהר ובעולם הרגשי שלו הוא מבטא בצורה דינאמית ודרמטית את חרדות היום-יום שלו".

 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו