"פֶּקַח" הוא סיפור יפה ופשוט שעושה את כל המאמצים כדי להסתיר מעצמו ומהקוראים את מה שהוא באמת. זהו סיפור על אהבה נכזבת, המתרחשת בין המרכז לפריפריה; על אכזבה וכישלון אישי; ועל שאיפות שמתנדפות כשמאחוריהן נשאר רק ריח הפחד.
רומן הביכורים של יהודה ויזן עוסק בצעיר שרוצה להיות סופר בעיר הגדולה, אבל נמשך בחבלי זהותו המתפתחת כל הזמן חזרה אל המקום שממנו הגיע - אל העיר הקטנה, אל משפחתו הארצית והפרימיטיבית ואל תשוקת האהבים הפשוטה שהוא מגלה כלפי קופאית ממוצא אתיופי. אך הסיפור היפה הזה, למרבה הצער, לא זוכה להגיע אלינו – הקוראים - בצורה ישירה. הוא עטוף בשכבות על שכבות של קישוטים מטאפוריים, קדחתנות אובססיבית וחוסר מנוחה שגורם לרצות לקחת ריטלין, להירגע, ולשאול: למה.
המכשול הראשון שמציב "פקח" הוא השפה הנמלצת והארכאית שבה נכתב, שמעלה ספקות לגבי הזמן והמקום שבהם הסיפור מתרחש. ככל שהקריאה ברומן מתמשכת, ניכר כי תפקיד מכשול השפה הוא להעביר את הקוראים מבעד למסננת האישיות של פקח, הגיבור הראשי.
כריכת הספר (אחוזת בית)
עלילת "פקח" מתרחשת בישראל של ימינו, אבל עטופה בשכבה דקה של שמות סימבוליים. עיקרה בין שתי ערים: בטלון, ובטלון עילית. פקח, שמוצאו מבטלון (סוג של פתח תקווה) חי ופועל בבטלון עילית (ללא ספק תל אביב). חייו ברומן הם שיטוט עירוני אחד ארוך בנקודות הציון של בטלון עילית, הנאורה והתרבותית והשונה כל כך מבטלון הפריפריאלית ממנה הוא מגיע.
בין חנויות הספרים, בתי הקפה, ואפילו בתי החולים - נחשפת דמותו חסרת המנוח של פקח הצעיר, ולא פחות מכך גם דמותה של העיר שמשתקפת בנשמתו המיוסרת. מדוע מיוסרת? מכיוון שפקח הוא אדם כותב ומשאת חייו היא לפרסם את כתב היד שלו. זמן ההמתנה שהוא מעביר בבטלון עילית עד שתגיע התשובה מההוצאה לאור, הוא הזמן שבו הוא חי את העיר ואנחנו חווים אותה דרך עיניו הביקורתיות. אבל עוד לפני שמגיעה התשובה לגבי כתב היד, מתרחש מפנה בחייו והוא מתאהב בקופאית ממוצא אתיופי בשם זילזיל טבס, בחורה "פשוטה" ולא "מתוסבכת" כמוהו.
התקופה מלאת החרדה שפקח מעביר בעיר בציפייה להכרה בכישרונו, מעניקה לו הזדמנות להפוך למין עכברוש עירוני ביקורתי ובוחן, שמגלה לנו את העיר ואנשיה מזוויות בלתי צפויות, מתעלות הביבים ומראש הגגות. רוב הרומן מוקדש להתבוננות מצליפה בשכבה הדקה של האליטה האמנותית בבטלון עילית, אליה פקח רוצה כל כך להשתייך.
השאיפה הזאת – להשתייך בכל מחיר - ניכרת בספר, ולפרקים היא מתגשמת בצורה מהנה וייחודית. התיאור הגרוטסקי של ערב הקראת השירה, שמגיע לשיא כאשר המשורר אא״ה מקפץ לבמה עם מקטורן בצבע חרדל ומקריא מתוך מחשב ננסי בצבע ורוד מטאלי את שירו – "אני הנבלה" - הוא ללא ספק אחד מהם; וסצינת יחסי המין המזדמן בבר "חמרא דשמפניא", שגולשת בצורה מבריקה לסוגיית "תנורו של עכנאי" אף היא רגע נהדר. אבל מה שמונע מהספר להפוך למנשר עוקצני ארוך וכיפי, הוא אווירת החשיבות העצמית המוגזמת שויזן העמיס על דמותו של פקח; כל מילה שיוצאת לו מהפה חייבת להיות פנינה שנונה; כל אבחנה חדה כתער; כל המלצה או רפרור ספרותי חייבים להתנשא על נמענם.
את הכובד הבלתי נסבל הזה, ויזן מבקש להסוות בכתיבה תודעתית בלתי נשלטת; בכך הוא דומה לגיבורו, פקח, שנתלה באילנות גבוהים בכל פעם שהוא נבוך או מפוחד ומרבה להתייחס למציאות דרך רפליקות תנ״כיות או רסיסי קלאסיקה ספרותית. חבל שהמחסור ברגעים כנים, שבהם אנחנו יכולים להרגיש את חולשותיו של פקח, ניכר כל כך. בעת הקריאה זועק הצורך בפסק זמן מהמגננה הבלתי פוסקת הזו, שתאפשר לפקח לעמוד ערום וכן מול הקוראים. בהיעדר זאת, פקח מצטייר שלא בטובתו כנודניק חד-מימדי, כצייקן מתחסד שעומד על מגרעותיהם של כל השאר. טיפוס טרחן שמדבר כאילו בגופו שתולים דן חמיצר, אבשלום קור, בתיה עוזיאל ויוסי שריד.
לחנות ספרים קורא פקח "השוק של הספרים והסופרים"; על אנשי העיר הוא מעיד: "אם אתה לא כבשה או ערבי, אין לך סיכוי איתם. הומו לכל הפחות, אבל אם אתה כן...שכוייח!"; בשעת לילה מאוחרת הוא מוצא במועדון אחת שנראית כאילו יצאה מסרט של גודאר: "כל חזותה מבקשת לומר, סופיסטיקאציה וחוכמה", ואחרי חמש דקות מסתבר לו שזו "אישה חזקה" ש"חולמת על זין, משלה"; לעצמו הוא בוחר את השם פקח - כשמו של מלך ישראל שניסה להחריב את ממלכת יהודה, וכשהוא נדרש להסביר, הוא מתרץ: "רק פקח. כמו רק זלדה, רק רחל, רק הומרוס".
כתיבה תודעתית חסרת מנוח. יהודה ויזן // צילום: אליהו ויזן
ביקורת על מצב השירה, על חיי הלילה, על תרבות הצריכה – לפקח יש הרבה מה לומר. חבל שמסע הצלב התרבותי שלו תופס כל כך הרבה נפח, כי הוא בא בבירור על חשבון החלקים היפים באמת ברומן, הניכרים בבירור בתיאור משפחתו של הגיבור. דווקא כשויזן מרשה לעצמו לסטות מהנעשה בבטלון עילית, לטובת שברי זיכרונות משפחתיים של פקח, צץ ועולה רצף של דמויות מרתקות וייחודיות: האם שחולמת על במיה כשהיא מצוננת; הסב שתש כוחו וקנה חלקת קבר כבר בגיל שישים; האב שלימד את פקח את רזי הקרניבוריה ומחריש במגירת הגרביים אקדח ברטה; זו משפחה בהמית ופשוטה שיודעת לצוד ולצלות יונים, לנקות דגים, לנסר צוואר של עז - אמינים ומעניינים פי כמה מזרם התודעה במהלך השיטוט בבטלון עילית, ואפילו מסיפור האהבה הכושל עם הקופאית האתיופית.
וכך, דמויות המשנה ב"פקח", שאמורות לתמוך בגיבור הרומן - גונבות את ההצגה. פספוס; אבל אם אי פעם יצא ספר שעוסק בארוחת השבת של המשפחה הזו - אני הראשון לקנותו.
פקח / יהודה ויזן, אחוזת בית; 264 עמ'