לאורך הספר היא הולכת בין הצילות. צילה שלפני הפיגוע, האישה האלגנטית, האצילית, הנעולה בעקבים, עוסקת באמנות גבוהה; וצילה הפגועה, שבטנה שסועה מקו השדיים ועד קו התחתונים, מתבוססת בתוך חיתול מלא, "היפופוטם חסר תנועה מתבוסס במי הביצה המהולים במיציו". למולי, בבית היפהפה והמואר בצור הדסה שליד ירושלים, שוב צילה־של־לפני. אישה אלגנטית, שהילוכה קל והפסנתר בסלון מכיר את אצבעותיה הדקות.
פלא ההחלמה ממטח האש ששיסע את חייה כמעט לא נראה עליה. "יש פער גדול בין החיים שלי ובין מה שאנשים רואים", היא אומרת. "תמיד חשבו עלי שהכל בא לי בקלות, וזה לא נכון. גם אחרי הפיגוע המשיכו לחשוב ככה, שזה עבר חלק. אבל אדם רוצה שיראו עליו. שיידעו.
"הפער הזה היה אחד הדחפים שלי לכתוב ספר. בשנים הראשונות היו פוגשים אותי אנשים, אלפי אנשים, ואומרים, 'זה לא נראה כאילו קרה לך משהו', 'לא רואים את זה'".
"זה" הוא פציעתה האנושה של צילה חיון, מהנשים החשובות בסביבת הספרות בישראל, בפיגוע ירי בשנת 2003. היא היתה אז בת 39, ניהלה את כל אירועי התרבות של שבוע הספר העברי, הפיקה את יריד הספרים הבינלאומי, המנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי, ובדיוק השיקה את מיזם הספרייה הניידת "אוטוספר". התמונה האחרונה שלה, ערב הפציעה, היתה עם אפרים סידון ודויד גרוסמן, בהשקה.
כששבה עם בעלה ושלושת ילדיה מחופשה בסיני, בדרכם לביתם בהר גילה, עקף אותם רכב, שממנו נפתחה האש.
צילה ספגה פגיעה אנושה. בתה חמוטל, שהיתה אז בת 9, נפצעה באורח בינוני עד קשה. בעלה חיים (אז בן 42) וילדיה הדס (אז בת 14) ואמיתי (11) לא נפגעו.
שלוש יממות נלחמו הרופאים על חייה, ובהן נותחה ללא הרף ונשמתה היססה בין העולמות. לאחר מכן היתה מורדמת ומונשמת במשך 23 יממות נוספות.
היא השתחררה מבית החולים לאחר יותר מחודשיים, מרביתם בטיפול נמרץ, והחלה בהליך שיקום, שבמסגרתו הושאר חלל הבטן שלה פעור במשך שנה וחצי, עד שמצבה איפשר לערוך ניתוח לשחזור דופן הבטן. עכשיו הבטן שלה כבר מהודקת ותפורה, אבל היא פוערת אותה שוב בספרה.
"מהתחלה" (הוצאת אפיק) הוא ספר מדריך. מדריך במובן של מורה דרך, וגם מדריך את החושים. אי אפשר להניח אותו מהיד. הקרביים, לעיתים כפשוטם, מונחים בידי הקוראים, שנשארים המומים: זה מה שזה אומר, "פצוע קשה"? הוא מאוד פרטי ומאוד חושפני, ובה בעת גם מאוד אוניברסלי: כל אחד, בכאביו, בשיקומו, בדימומו, יכול למצוא בו את עצמו. כך נבחן ספר: כשתצאו ממנו, בעמוד האחרון, תהיו אחרים.
חיון מצליחה להתבונן על עצמה מבחוץ. לראות "גוף מונח קשוי, נפוח מנוזלים, כפות בצינורות הנשמה והזנה המנקבים נקבים בצידיו, מחוברים לפתחיו הישנים". נזכרת כיצד צָמאה מאוד ואסרו עליה לשתות - והיא מדמיינת את הרופא במשמרת הלילה קרב אליה עם כוס הקפה שלו, וטיפה שנושרת מפיו הפתוח מחליקה לתוך פיה. מתארת את הזוועה בעיניה של אסתר, האחות שמקלחת אותה בפעם הראשונה: "בתוך אישוניה אני רואה יצור דק ומעוות שבבטנו פעור פתח ענקי. רגליים עטופות בשקיות, מונחות אין אונים, חתוכות ופצועות. אין כאן שום אישה".
כשאני שואלת על מיומנות הרחקת המבט, היא מספרת ששנה אחרי הפיגוע ראיינה אותה דוקטורנטית אמריקנית, שחקרה אנשים שנפצעו בפעולות איבה. "היא ערכה איתי ראיון מוקלט, באנגלית, וחצי שנה אחר כך שלחה לי את החומר מתומלל. שנה וחצי אחרי הפיגוע אני קוראת את החומר ובוכה, וחושבת, 'איזה מזל שזו לא אני, אני לא הייתי עומדת בזה'".
• •
היא בת 52, הבעלים של חברת "חותם" לתרבות ופיתוח תוכן, מלמדת בישיבה החילונית "בינה", יועצת לרשויות מקומיות בנושאי תרבות. עד לא מכבר שימשה יו"ר בית עגנון. את הספר הקדישה לבעלה, ד"ר חיים חיון, ראש החוג למקרא ותרבות ישראל בסמינר הקיבוצים. בתה הדס (היום בת 27, נשואה), בוגרת בצלאל, היא מאיירת ומעצבת טקסטיל, ואיירה את כריכת הספר של אמה. הבן אמיתי (24) מטייל במזרח הרחוק, וחמוטל (22) השתחררה לאחרונה מצה"ל.
ב־2003 היא היתה אישה שזופה משמש־סיני, שעצרה בסופר בירושלים לקנות גבינות איכותיות ובקבוק יין לבן, ונמצאה כמה דקות אחר כך באמבולנס, כשחייה הולכים ומתרוקנים ממנה.
אני עצמי דיווחתי על הפיגוע הזה, ככתבת צעירה בטלוויזיה. אני זוכרת שמול הכותרות "מתנחלת נפצעה בפיגוע ירי ליד אל־וולאג'ה" היה חשוב לי לדווח כי "אמא לילדים נפצעה בפיגוע ירי בסמוך לשכונת מלחה", מה שהיה נכון עובדתית וגם קירב אותה אל הישראליוּת, אל הנורמליוּת. אנשי הר גילה, יישוב שהוקם על ידי אנשי החברה להגנת הטבע, מרביתם מצביעי מרכז ושמאל, בוודאי לא ראו בעצמם מתנחלים.
מסע ההישרדות ההרואי שלה מתואר ברסיסי רגעים צובטים. היא פרומה, מבולבלת, מחפשת בקדחתנות אחר מילה שנעלמה, ולא מצליחה להיזכר ב"מגבת". היא גוף רופף, נטוש מכל כוח, שרק מעקה המיטה מונע ממנו מלגלוש אל הרצפה. היא לומדת ללכת. היא נגמלת ממתדון, מסמי כאב ומתרופות שינה, ומתארת את ההזדקקות אליהם. היא צריכה שמישהו יפשיל את תחתוניה כדי שתעשה את צרכיה בשירותים.
הקוראים עוברים איתה את הטיפוס על ההר. כשהיא נתקלת בקירות העבים של הביטוח הלאומי, משרד הרישוי, רופאים אדישים. כשהיא מנסה לקפוץ מעל התהום כדי להגיע לילדיה, שחסרו אמא במשך חודשי ההחלמה, ובמיוחד חמוטל, שנפצעה גם היא. כשהיא טומנת באדמה את החלום על ילד נוסף. כשהיא מקיימת קשר מרתק עם נעמה הפלשתינית, בת הכפר שממנו יצאו המחבלים, "פיסות ארץ שכנות ששטות בים גדול, רק קצה היבשה שלהן בולט מתוך המים. וכשמזג האוויר מתחמם והקרח מתחיל להפשיר, הן נוגעות זו בזו, ולרגע אפשר לעבור מאחת לשנייה ולחשוב שמדובר באותה ארץ עצמה".
חיון עם ילדיה אמיתי, הדס וחמוטל (משמאל). "הימים שבהם לא הייתי עם הבת הפצועה שלי, חמוטל, הם צער שאין לו תקנה"
וכשהיא שבה אל ביתה מבית החולים, ומגלה שיד נעלמה הזיזה משידת הטואלט שלה את קופסת התכשיטים, את צנצנת מברשות האיפור וקונכייה ורודה שאספה בים - והניחה במקומן תחבושות ותרופות.
"קונכייה היא סמל היופי הנשי. ונוס נוצרה בקונכייה", היא אומרת. "עד הפיגוע חייתי עם דימוי עצמי של אישה שמקיפה את עצמה בסידורי פרחים, בבגדים יפים, שמבקשת את היופי. ומישהו חשב שעכשיו, במצב שלי, כשהבטן פתוחה והרגליים מרוסקות, אני לא זקוקה עוד ליופי.
"אני מחפשת את הקונכייה כי היא לא שולית, היא מהותית. לעומת החינוך הדתי שקיבלתי, שבו לימדו אותנו לא להסתכל בקנקן, הקונכייה והיופי שאצור בה הם לא קנקן, אלא חבית שבתוכה משתמר היין, והיא נותנת ליין את טעמו. כשאני מחפשת את הקונכייה, אני משתוקקת לאישה שהייתי".
איך כותבים ספר כזה, ולמה, אני שואלת.
"הספר היה חייב להיכתב", היא עונה, מביטה אל הרגל המשותקת. "אני סוחבת איתי כאב כרוני, שצריך להשקיע בו המון אנרגיה. אנחנו רגילים שאם השקעת אנרגיה, זה בשביל לקבל משהו - תעודה, קידום, פרסים. מה אתה עושה עם השקעה אדירה שלא יוצא ממנה כלום? מחר שוב יחזור הכאב. נהיה לי צורך להפוך את הקש הזה לזהב".
• •
והיא פנתה לספרות, קופצת אל המגרש שאותו היא מכירה היטב, כמפיקה ואשת תוכן. "אני תמיד משחקת בזירה הספרותית את הצד שיוצר את הבמה. שאומר 'זה טוב, זה לא טוב, זה חשוב, זה לא חשוב, זה נעשה ממנו אירוע, את זה נשים בפריים־טיים, את זה לא'. קשה מאוד לחצות את הקווים. אני מפחדת שאולי יגידו לי, 'סליחה, מה את רוצה?'
"קודם כל אני שואלת מי צריך עוד ספר, מה הערך של הדבר. במסגרת התפקיד שלי אני מקבלת המוני ספרים. ספרים באים ונעלמים. שאלתי את חברתי, צרויה שלו, והיא אמרה לי, 'זו בכלל לא שאלה אם זה חשוב או לא. ספר צריך להיכתב אם הוא צריך להיכתב'.
"יש לי חברים טובים, סופרים, שעודדו אותי. צרויה, איל מגד, דרור משעני ואחרים".
בכל פסיעה בספר שתולים רמזים למה שהניחו סופרים אחרים לפניה. אזכורים עדינים ליצירות אמנות, למדרש, למיתולוגיה היוונית. כשאני מבקשת ממנה לעצור ליד הרגע הכי נמוך שחוותה, אין לה ספק. הלילה ההוא, של הקאות בלתי פוסקות, וחאלד האח מחליף לה חיתול ביד מיומנת, ואחרי שהוא הולך היא שוב קוראת לו ואומרת: "אתה יודע, אני לא ג'וק", הד ל"גלגול" של קפקא.
"מצאתי את עצמי על גבי, יצור מאוס שמגעיל לגשת אליו", היא אומרת לי, "וברגע השפל ההוא ידעתי איך הרגיש גרגור סמסא, הגיבור של קפקא. וחאלד, באמירה מלאת חסד, ענה לי שממקום מושבו, בעמדה של האחיות, הוא יכול להרגיש שאני לא ג'וק. הוא הבין אותי לגמרי וזרק לי גלגל הצלה".
איך שיחזרת את כל הדרך? הרי בחלקה היית מורדמת ומונשמת. איך ידעת לתאר כך את עצמך?
"כשאנחנו ישנים אנחנו לא לא־זוכרים. אנחנו יודעים מי אנחנו. סף התודעה נמוך, אבל עדיין קיים. יש לי זיכרון מאוד חי וחד, שמלווה אותי בפרטי פרטים, ואני מסוגלת לגעת בו.
"כשחיים קרא את הספר, הוא אמר: 'אלו דברים שאני מזמן שכחתי שקרו'. אני אדם של פרטים, יש לי זיכרון טוב, ומעבר לזה - הגוף יודע. שנה אחרי הפיגוע הייתי מתעוררת באמצע הלילה עם חלום בלהות, שקשרו לי את הידיים. וחיים אמר לי: 'באמת קשרו אותך'. כשהייתי מורדמת קשרו אותי, כדי שלא אנתק את הצינורות. זה לא היה במוח, לא במקום מודע, אף אחד לא סיפר לי. הגוף אמר לי את זה.
"החוויה היא מאוד פנימית. אחרי שהתעוררתי מ־23 ימים שהייתי מונשמת ומורדמת, לא היה לי קול, בגלל הטובוס בגרון. כשאמא שלי מזכירה משהו מהימים האלה, היא אומרת: 'את לא היית שם, אבל קרה כך וכך'. אבל כן הייתי שם. אולי לא דיברתי, אבל הייתי. זו חוויה חזקה ומפחידה של בדידות. לא הבנתי למה אני לבד בעולם, איפה כולם.
"לפעמים מבקשים ממני לבוא לבקר פצועים מונשמים ומורדמים, פצועים שאין איתם תקשורת, להגיד משהו למשפחה. ביקרתי חייל שנפצע קשה בפיגוע דריסה, והיה מורדם ומונשם. אמרתי להורים שלו שהעובדה שהוא ישן לא אומרת שהוא לא מרגיש, הוא כן מרגיש. הבאתי להם משחה לשפתיים שלו. הוא לא יכול לבקש את זה, אבל כשהפה פתוח בגלל צינורות ההנשמה, זה מה שהוא צריך. לי היה פצע בשפה, שנרפא רק אחרי כמה חודשים.
"אין הרבה נשים שהיו במצב שלי. אנחנו מדינה של חיילים פצועים, לא של נשים שנפצעות פציעות כאלו. האחיות פחדו להיות במשמרת שלי, פחדו להחליף לי תחבושות. אני זוכרת את המבטים שלהן, יכולה לשחזר את הזוועה בעיניים שלהן. היום אני יודעת שאם מישהו נפצע בינוני, כזה שאומרים עליו 'מזל שרק בינוני', הוא יישא את זה כל ימי חייו, וזה יתפרק לאינספור התמודדויות".
• •
ב־2013 הפך מאבק השיקום של צילה חיון למופע מחול. הכוריאוגרפית גלית ליס, שהיתה תלמידה של חיון בבית הספר הגבוה לאמנויות מוסררה, העלתה את סיפורה על הבמה במופע "צילה", שעלה בסוזן דלל. חלק מהמופעים הסתיימו בשיחה של חיון עם הקהל.
"ישבו שם אנשים שאני לא מכירה, ששילמו במיטב כספם כדי לחוות סיפור של מישהו אחר, וזה נורא מעניין אותם, ולתדהמתי הם חושבים שזה עליהם.
"כן, זה גם עליהם. כי לכל האנשים יש כאב. כולם חווים משברים. לי יש כאב כרוני בגלל הפציעה, אבל אחרי גיל 40 לכל אדם יש כאב כרוני, אלא אם הוא ממש אידיוט ולא מודע לעצמו. הגוף שלנו בוגד, ואדם יכול גם לשאת כאב כרוני לא־פיזי. משהו שאתה סוחב מול הילד שלך או מול הוריך, אמונה שהיתה לך בעצמך ואתה יודע שלא תתממש, חלום שכבר לא תגשים.
"אם אחרי גיל 40 אתה שמח ומאושר, אתה בטח ממש יפה, ממש עשיר וממש טיפש. החיים, יש בהם כאב כרוני, לא משנה למה. מה שמעניין הוא האופן שבו אדם נושא את המשברים שלו, את הצלקת שלו, וחי חיים טובים, מלאים ושמחים.
"בתחילת העבודה על הספר שלחתי פרקים ראשונים לדרור משעני, שהוא סופר נורא גברי, שכותב ספרי מתח. שאלתי אותו אם כדאי לי להמשיך. הוא אמר לי: 'הקטע שאת מספרת איך את שוכבת בבית החולים ולא מצליחה לקרוא, רוצה לקרוא את פרוסט ולא מצליחה, ובסוף קוראת את 'עולם האישה'? כל כך הזדהיתי איתו. היתה לי שבת נוראית, הייתי עם חום במיטה, רציתי לקרוא, ובסוף כל מה שאני יכול זה רק גרעינים'".
אוניברסלי? בהחלט. ועדיין, חיון לא נפצעה בתאונת סקי, אלא בפיגוע של פלשתינים נגד משפחה ישראלית. סיפור מקומי, שמעמיד את כולנו על הכוונת.
"זה רק עניין של מזל, בעצם של חוסר מזל, שאני שלפתי את הכרטיס הלא נכון בהגרלה", כותבת חיון בספר, "זו שאיתרע מזלה בתורה, כשהכדור האמיתי, החי, היה בגלגל הרולטה הלאומית הנוראה שאנחנו משחקים פה ביחד".
הישראלי ההופך בדפים ימצא את עצמו מקווה, מייחל, שהספר יתורגם ויופץ בעולם. שיהפוך לסרט. כי זה גם הסיפור של כל אחד מאיתנו.
יש הרבה גיבורים בספר שלך. כאלו שחולפים לרגע, כאלו שנשארים לכל אורכו. אבל יש שלושה גיבורים, משמעותיים לעלילה, שנעדרים ממנו לגמרי: המחבלים. שלושה אנשים ששינו את חייך ואת חיי משפחתך, שכמעט נטלו את חייך - ואנחנו לא יודעים עליהם כלום, את לא מדברת עליהם או אליהם.
"הדבר שרציתי לספר עליו, והדבר שאיתו עבדתי, זה אני, לא הם. רציתי לתאר זיכרון של כאב, אבל גם של חסד, אהבה, כישרון, הושטת עזרה. איך אישה נכה מקימה על הרגליים נכה אחרת. איך מישהי אומרת לי, 'בואי, אצייר אותך'.
"בשביל להצליח להתגבר על דבר כל כך קשה ומשברי אתה חייב להשעין את הכוחות שלך על המקומות החזקים. הבנתי שאם אני רוצה להבריא ולחזור להיות אדם שלם, אני צריכה להפנות את עיקר המבט פנימה.
"אני לא חושבת עליהם הרבה. אני גם לא מקבלת את מי שאומר שהם 'נקלעו לזה מתוך ייאוש או מצוקה' - אין 'היקלעות' למצב שבו אדם לוקח כלי נשק והולך להרוג אנשים חפים מפשע. אבל עמים שמתגברים הם אלה שיודעים גם לשכוח. הזיכרון הטוב של עם ישראל הוא בעוכרינו. גם בעוכריהם של הפלשתינים. זיכרון זו תכונה מאוד גרועה.
"כשתפסו אותם, הרגשתי צורך עצום לבוא לבית המעצר, לראות את האיש שעשה את זה, ושהוא יראה אותי. חשבתי שאם אסתכל עליו והוא יסתכל עלי, ונראה אחד את השני, הוא ישנה את דעתו. יראה אותי ויגיד לעצמו: 'לא הייתי רוצה לירות בה'. יסתכל בחמוטל ויגיד: 'אני לא יורה בה'.
"יותר קל להרים רובה באפלה מאשר להביט אל אדם. אני לא נאיבית ולא תמימה, אבל כשאנחנו מסתכלים אחד על השני, במובן הפילוסופי של המילה, אנחנו הופכים לאנשים שאחראיים אחד לשני.
"ביקשתי משכן שלי, איש שב"כ, שיארגן לי ביקור בבית המעצר. הוא צחק עלי. אמר שאני לא מבינה באיזו הוויה המחבל נמצא, והציע לי לא ללכת. לא הלכתי.
"אני עדיין חושבת שאם יש לנו איזושהי תקווה, זאת היכולת להסתכל אחד על השני וממש לראות אותו. אנחנו זקוקים להסתכל בסבלו של הצד השני וביופיו, והוא צריך להסתכל בנו וביופיינו. ועד שלא נעשה את זה, לא נוכל להתגבר על מה שעומד בינינו.
"אין צד אחד עיוור וצד שני רואה, יש פה שני צדדים עיוורים. כך גם עם ההתמודדות מול הממסד הרפואי, הביטוח הלאומי, העיתונאים. הדרך היחידה של אדם היא להביא אותם לראות אותך. שהרופא שלך לא יראה אותך ויגיד 'אה, את עם הדרופ־פוט', אלא 'את צילה'. אֶת צילה צריך לרפא, לא את הרגל של צילה".
שניים מהמחבלים, אנשי הזרוע הצבאית של הפתח, נתפסו מייד לאחר הפיגוע. אדם שלישי הורשע כראש החוליה אחרי שהשניים הפלילו אותו, אלא שהתברר שההפללה היתה פיקטיבית: ראש החוליה האמיתי נותר חופשי, הוציא לפועל פיגוע נוסף, בקו 14 בירושלים, ונתפס רק אחריו. תשעה מאסרי עולם נגזרו עליו, בגין הרוגי האוטובוס, אבל על פציעתה של חיון לא נשפט - לפי הדין הישראלי לא ניתן לשפוט אדם בעבירה שאחר כבר הורשע לגביה.
"הרגשתי הקלה על כך שהוא לא ירצה עונש מאסר על הפציעה שלי. לא רציתי שהחשבון ביני לבינו ייסגר ככה. לי ולו יש חשבון אישי, ושום דבר לא ישחרר אותו מזה".
שלושת המחבלים שוחררו בעיסקת שליט. בני משפחת חיון תמכו בעיסקה. "אני אמא של חייל", היא מסבירה. "אימהות תפקידן לשחרר את בניהן הכלואים. שראש הממשלה והרמטכ"ל ישברו את הראש איך להגן על האזרחים".
• •
חיים, האיש של צילה, מתגלה בספר כהר כביר. ואולי זה בעצם סיפור אהבה, רומן רומנטי, והפציעה היא רק גלגל לעלילה. "חיים הוא אדם מאוד פרטי, והוא עודד אותי לכתוב כי הבין שזה בעל ערך אנושי", היא אומרת.
אחד הרגעים מכמירי הלב הוא זה שבו חיים מסיע אותה למחלקת השיקום ונותן בידה שקית אוכל שקופה, ובה צימוקים ושקדים, שיהיה לה משהו לאכול בהמשך היום. היא משרטטת את המאמץ שלה לשאת את עצמה, צעד אחר צעד, במסדרון המחלקה הארוך, חולפת על פני נשים שנושאות תיקים על כתפיהן - ובתיקים ארנקים ותעודות זהות, צרורות מפתחות, שפתונים וקרם ידיים ועטים - והיא נושאת איתה רק שקית אוכל קטנה, "כמו חוסה מההוסטל, שעומדת בתחנת האוטובוס, מחזיקה חזק בשקית שלה השקופה".
בנקודת זמן אחרת, לפני ניתוח סגירת הבטן, היא מחליטה לבקש מצלם מקצועי, אדם זר, לצלם אותה, את המערה המוליכה אל פנים הגוף, את גופה המסגיל־מוריק, זה שאפילו היא לא יכולה להביט בו במראה במקלחת - וכשהיא מביטה בו פעם בטעות, היא מתעלפת. כשבעלה שואל אותה מה תעשה עם התמונות, היא עונה: "אולי אדפיס אותן בשלט חוצות ענקי ואתלה בנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. אנשים יסתכלו מהמכוניות שלהם ויראו מה קורה פה, ויגידו שדי, מספיק, חייבים לעצור ולחשוב איך מפסיקים את זה".
מה עשית עם התצלומים?
"הבנתי שלא אתלה אותם על עזריאלי. הספר חושפני מספיק".
את מתארת בספר עד כמה כעסת על העיתונאים שפירסמו את תמונתך על האלונקה, כשפלג גופך העליון חשוף, מופקע מפרטיותו - ואת עושה בעצמך משהו דומה. מתפשטת לעין כל.
"לכל בחורה יש זכות להתפשט, אבל לאף אחד אין זכות להפשיט אותה. אנחנו יודעים שארוטיקה ופורנו עוסקים בגוף, אבל הם לא אותו הדבר. מה גם שלכל אדם יש הגדרה אחרת לפרטיות.
"מישהי שקראה את הספר שאלה אותי למה אני לא כותבת על החיים המקצועיים שלי. אמרתי לה 'השתגעת? הצד המקצועי הוא מאוד פרטי, מאוד אישי. לכל בן אדם יש בטן וגוף, ורק לי יש חברה לפיתוח תוכן שקוראים לה 'חותם'. התמונה ההיא בעיתון נועדה לבדר, היא היתה פורנו פיגוע, פורנו אלימות.
"מישהו ששמע אותי מדברת על הסיפור שלי ביקש להיפגש איתי. אדם מוכר, היה קצין בכיר בעזה. מול העיניים שלו היו פיגועים, חיילים שלו התפוצצו ממכונית תופת. הוא אמר לי: 'אני מחזיק דברים שנים בבטן, והדרך שלי היתה לא לעשות עם זה שום דבר. הבנתי שעשיתי טעות איומה'.
"צריך להתבונן ישירות, בעין מפוכחת, ולדעת שזה זה, וזה כל מה שזה. זה אולי נורא, אבל זה כל מה שזה".
לקחת לעצמך 13 שנים לכתוב את היומן הזה.
"כששואלים אותי למה לקח לי כל כך הרבה זמן, אני מתפלאת על השאלה. לא עבר הרבה זמן, אני בתוך החוויה הזאת עד היום. זה הזיכרון שלי היום. יש לי כאב כרוני שמזכיר לי פעם ביומיים. אני לא מרגישה את הרגל, אני נוהגת עם דוושה שמאלית באוטו. הימים שבהם לא הייתי עם הבת הפצועה שלי הם צער שאין לו תקנה.
"כאב כרוני הוא כמו נורית באוטו שנדלקה ולא כבתה. אימצתי טכניקות של הסחת דעת, של היפנוזה עצמית. כמו שהפאקיר ההודי מתייחס לשמש הנעימה, לציוץ הציפורים, ולא לכאב, כי אתה לא יכול לחשוב על שני דברים בו בזמן".
אנחנו הולכים איתך בספר עם פנס, מחפשים את האישה שהיית, שהשארת לפני הפיגוע. מתי את מוצאת אותה? מתי החזרת לעצמך את צילה?
"אני חושבת שזה היה ביום שהוציאו לי את סיכות המתכת מהבטן, שבוע אחרי הניתוח לשחזור דופן הבטן, שנה וחצי אחרי הפיגוע. בחרתי מהארון חולצה לבנה, דקה, חצי שקופה, שלא יכולתי ללבוש אותה כל זמן שהבטן שלי היתה פתוחה".
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו