השאלה שסחטה מהרלן קוֹבן את התגובה הרגשית הקיצונית ביותר היתה אם הוא מחשיב את עצמו אמן.
"אם אנשים כותבים מכנים את עצמם אמנים זה גורם לי לרצות להקיא", ענה בשצף קצף. "כשאדם מכנה את עצמו אמן אני רוצה לתת לו מכה בראש. זה לא עניינו להגדיר מהי אמנות ומה לא. את ההגדרה הזאת צריך לתת הקורא, או האדם שמתבונן בציור במוזיאון, או מי שמאזין למוסיקה.
"אם אתה מתחיל להתייחס לעצמך כאל אמן אתה עושה את ההפך ממה שצריך לעשות, שזה לעבוד בתחום שלך. אומר זאת כך: גדולי האמנים מגדירים את עצמם כפועלים. גדולי האמנים מבינים שהם חייבים לייצר. פיליפ רות ציטט באחד מספריו את ההגדרה המדויקת ביותר: 'חובבים ממתינים להשראה. כל האחרים פשוט הולכים לעבודה'.
"כך שאני לא מחשיב את עצמי לשום דבר. אני פשוט עושה את העבודה שלי. אם מישהו רוצה לקרוא לזה אמנות - מצוין. אם מישהו רוצה לקרוא לזה בידור - לא אכפת לי, כל עוד קוראים אותי. אני רק רוצה שיקראו אותי. אני אף פעם לא נכנס לוויכוח הזה על אמנות, כי אני אפילו לא מבין אותו. באנגלית, למשל, אתה מכנה כל מוסיקאי אמן. האם זה אומר שבריטני ספירס היא אמנית? אני לא יודע, וזה לא חשוב. זו רק סמנטיקה".
זו, בקליפת אגוז, תפיסת עולמו של אחד הסופרים המוכרים בעולם: כתיבה היא עבודה ככל עבודה אחרת, והסופר הוא פועל בתעשיית הספרות. 60 מיליון העותקים שהוא מכר מ־28 ספריו, שתורגמו ל־43 שפות והעשירו אותו בעשרות מיליוני דולרים, הם הוכחה משכנעת למדי לתזה שלו. בתחום המותחנים הפופולריים הוא ללא ספק מתאבק במשקל כבד, כמעט כל ספריו מגיעים לראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", המדד הקובע בעולם. כל ספר חדש שלו צפוי לקצור לפחות 300 אלף עותקים בכריכה קשה ועוד כמיליון בכריכה רכה, והוא מפרסם אותם בעקביות מרשימה של ספר אחד לשנה, שממנה תשעה חודשים מוקדשים לכתיבה ("זה כמו לידה...").
ועדיין, הממסד הספרותי האליטיסטי מתעלם ממנו כמעט בקביעות. למען האמת, לא רק ממנו; סוגת המותחנים כונתה עד לא מזמן "ספרות זולה", או "ספרי טיסה", ונחשבה לבידור עממי. אמנם, בעשורים האחרונים התקרבה הספרות הזאת להכרה בערכה האמנותי, בזכות סופרים שאי אפשר להתעלם מאיכות כתיבתם - ובהם הנינג מנקל השבדי, בנג'מין בלאק (ג'ון בנוויל) האירי ואחרים. אבל קובן עדיין זוכה ליחס לא מפרגן. באחד המאמרים שפורסמו עליו בישראל הוא כונה "טכנוקרט חסר נשמה", ובערך על שמו בוויקיפדיה יש נוסחה שעל פיה, לכאורה, נכתבים ספריו: דמות שנחשבת למתה או שנעלמת, ומשמשת מנוע לסיפור; בן/בת זוג נערצת על הגיבור; חבר נפש; ועלילה המתרחשת בין ניו ג'רזי למנהטן.
ולמרות זאת, מי שמתחיל לקרוא ספר שלו, גם אם הוא נמנה עם גדולי מבקריו, יודה שהתקשה להניחו מהיד עד שסיים אותו. בכתבה גדולה שפורסמה עליו במגזין "אטלנטיק" ב־2007 כתב אריק קניגסברג: "אף שאינני חובב גדול של מותחנים, עם קובן הייתי חייב לדעת איך יסתיים כל ספר. זה כמו לצפות בסרט, או אפילו במשחק כדורסל, שבו אתה אוהד שרוף של אחת הקבוצות. יש אקשן כל דקה ותנופה כל כך גדולה לעלילה, שממש נכנסתי לעצבים בכל פעם שנאלצתי לעשות משהו אחר".
"הנה האמת שאף אחד לא רוצה לומר", טוען קובן בלהט. "כל סופר שתראיין, מה'ספרותי' ביותר ועד המסחרי ביותר, רוצה שני דברים: למכור כמה שיותר ספרים - ולקבל כמה שיותר ביקורות טובות והכרה באיכותו כסופר. זה נכון לגבי כל סופר באשר הוא.
"אם סופר יאמר לך 'המכירות לא מעניינות אותי' - הוא משקר. אם יאמר 'הביקורות לא מעניינות אותי' - הוא משקר. כמו שחבר שאומר לך 'לא אכפת לי מה אנשים חושבים עלי' משקר. לכל אחד אכפת מה חושבים עליו.
"כמובן, אני רוצה יותר מכירות ויותר ביקורות טובות. גם אתה רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את הכתבה שלך, ושיאהבו אותה. זה טבע האדם. האם זה מטריף אותי? לא. האם אני מוטרד מזה? ודאי שלא. קיבלתי יותר הכרה ומכרתי יותר ספרים ממה שמגיע למישהו. כך שבמובן הזה, אני מרוצה מאוד.
"אבל אנשים תמיד מתלוננים. אלה שמוכרים הרבה ספרים מתלוננים שלא כותבים עליהם ביקורות ב'ניו יורק טיימס', ואלה שכותבים עליהם ביקורות מתלוננים שהם לא מוכרים מספיק. אני לא מתלונן. אני שמח בחלקי. יש לי מזל: כתבתי עבור ה'ניו יורק טיימס', כתבו ביקורות על ספריי ב'ניו יורק טיימס' (המבקרת הנודעת של העיתון, ג'נט מאסלין, הגדירה אותו כאחד הכותבים הטובים ביותר בסוגת המותחנים; א"ל), מלמדים את הספרים שלי בבתי ספר. כך או אחרת, קיבלתי מכל טוב".
קובן לא זר גם לקורא הישראלי. למעשה, רוב ספריו כבר תורגמו לעברית, ולפני שנים אחדות אף נבחר ספרו "הנעלמים" למקום השלישי בדירוג הספרים האהובים על הקהל בארץ. בימים אלה יוצא לאור בעברית ספרו האחרון לעת עתה, "אדם זר", בהוצאת כנרת זמורה־ביתן.
התכסיס: הריון מדומה
קובן (54) נולד בניו ג'רזי למשפחה יהודית. סבו, חיים כהן, נולד בירושלים והיגר עם משפחתו לארה"ב בשנות העשרה של המאה הקודמת.
"התחלתי לכתוב בשנה האחרונה שלי בקולג', בערך בגיל 21. אני יודע שיש אנשים שאומרים, 'ידעתי מגיל אפס שאני רוצה להיות סופר, עוד ברחם אמי הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים'. ובכן, לא אני".
איך הגעת להכרה שלכתוב זה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?
"יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. התשובה הפחות מודעת היא, שכשהייתי בן 16 אבי נתן לי את הספר 'איש המרתון' של וויליאם גולדמן. אני זוכר שאמרתי לעצמי, תוך כדי קריאה, שמישהו יכול לכוון אקדח לראשי ואני לא אפסיק לקרוא את הספר, עד כדי כך הוא טוב. ועוד חשבתי: איזה כיף יהיה אם כתיבה תהיה הג'וב שלי בחיים.
"התשובה היותר מודעת היא שעוד בזמן לימודיי בקולג', בתחילת שנות השמונים, עבדתי כמדריך של קבוצות תיירים בספרד. התיירים האמריקנים התנהגו בצורה כה משונה, שגרמה לי לרצות להעלות על הכתב את החוויות שעברתי שם. וכך עשיתי: כתבתי רומן שלם. בלי לכתוב קודם שום סיפור קצר, בלי לקחת שום קורס בכתיבה יוצרת - כלום.
"זה יצא נורא. הרומן היה יומרני להחריד, ולקה בכל מחלות הילדות שיש לרומנים ראשונים. אבל בגלל הניסיון הזה נדבקתי בווירוס הכתיבה. לא יכולתי להפסיק לכתוב.
"בסופו של דבר התחלתי לכתוב את מה שאני אוהב באמת: ספר שבו אתה שוקע, שגורם לך להישאר בחדרך שבמלון בזמן החופשה שלך, כדי לדעת איך הוא מסתיים".
זה סוג הספר שרצית לכתוב?
"רציתי לכתוב רומן שאתה צולל בו לחלוטין. שאתה לוקח אותו ליד ב־11 בלילה ואומר לעצמך, או.קיי, אקרא 10 דקות כדי להירדם - ובפעם הבאה שאתה מציץ בשעון השעה 4 בבוקר, אבל אתה מאושר שנשארת ער כל הלילה. זאת התחושה שאני רוצה להעניק לקוראיי".
קראתי ציטוט שלך, שלולא היית סופר, היית קרוב לוודאי שמיכת צמר. אלה הכישורים שלך?
"אין לי שום כישורים. הפואנטה של הבדיחה היא, שבאמת אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. אני לא כל כך ממוקד, אני לא מאורגן, אני יכול להיות קצת עצלן. אני שכחן. מצבור התכונות הזה היה הופך אותי לבנקאי נורא או לרופא מחריד. גם הידיעה הזאת, שאני לא יכול להיות שום דבר אחר, משמשת עבורי גורם מדרבן לכתיבה".
אחרי תום לימודיו בקולג', ב־1984, עבד קובן במשך שמונה שנים בחברת התיירות של סבו ואמו. החברה אירגנה קבוצות של תיירים למקומות שונים בעולם, באירופה ובאסיה. "שלחתי אלפי תיירים לישראל", הוא אומר. "עבדנו עם מלונות בתל אביב, בחיפה ובירושלים, ואחר כך הוספנו גם את הרצליה. אלה היו סיורים בני שבועיים, וכדי לארגן אותם ביקרתי כמה וכמה פעמים בארץ. היה נפלא!"
למה לדעתך הז'אנר הזה של המותחנים מצליח היום יותר מאי פעם?
"מכמה סיבות. ראשית, מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים שכתבו כל כך טוב בסוגה הזאת, כמו היום. בעבר היה ארתור קונאן דויל, מחבר ספרי שרלוק הולמס, והיתה אגאתה כריסטי ולא הרבה מעבר לזה. היום יש מבחר ענק! החל ב'נערה עם קעקוע דרקון', דרך ספרות בלשים קלאסית ועד ג'יימס אלרוי. זה באמת תור הזהב של ספרות המתח. הרבה כותבים, שעושים עבודה טובה מאוד.
"הסיבה השנייה היא שכותבי המותחנים עדיין מספרים סיפור. משהו שהספרות המיינסטרימית שכחה. הם רוצים רק להגות בטבורם, לכל היותר להציג דמות מעניינת, ואחר כך להתעסק באקרובטיקה מילולית.
"תחשוב על זה: רוב רובם של הרומנים ששרדו את מבחן הזמן במאה־מאתיים השנים האחרונות הכילו מעשה פשע. דוסטויבסקי, אוסקר וויילד, צ'רלס דיקנס, אלכסנדר דיומא. תמיד יש לספרים האלה עלילה שאתה זוכר. שנשארת איתך".
סטיבן קינג נותן ב"על הכתיבה" מרשם לסופרים: ראשית צריך לכתוב דמות, שלקוראים יהיה אכפת מה קורה לה, ואז לבנות סביבה את העלילה. מה הגישה שלך?
"הגישה שלי הפוכה. קודם יש לי רעיון, ואז אני שואל את עצמי מי יספר אותו. ניקח למשל את 'אדם זר'. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, נתקלתי באינטרנט באתר של הריון מדומה. ואז אמרתי לעצמי, מה היה קורה אילו היית אדם שנשוי שנים רבות, ומגלה לפתע שאשתך השתמשה בתכסיס כזה?
"זאת היתה נקודת ההתחלה. ואז שאלתי את עצמי מי הייתי רוצה שיספר לי את הסיפור הזה. כך נולדה הדמות: הוא אב, יש לו שני בנים. איך הוא יגלה את האמת על אשתו? ומכאן ממשיכים.
"דוגמה נוספת: הספר הראשון שלי, שהגיע לצמרת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס', היה 'אל תגלה' (נחשב לספר שסימן את פריצת הדרך של קובן; א"ל). בזמן שגלשתי באינטרנט, באתר של מצלמת רחוב, חשבתי על הוריי שנפטרו.
"פתאום היכתה בי המחשבה: מה אם הייתי רואה עכשיו את הוריי עוברים לפני המצלמה הזאת? ונגיד שהגיבור שלנו, שמתבונן במצלמה, הוא אלמן שלא יכול להתגבר על מותה של אשתו, והוא לא קופץ היישר לזרועותיה של מישהי אחרת, אלא באמת מתגעגע אליה? גם זאת נקודת התחלה".
מרכיב ההיעלמות הוא מאוד דומיננטי בספריך. כמעט אין ספר שלך שאין בו דמות שנעלמת.
"נכון. יש כאלה שכותבים על רצח, אני כותב על היעלמויות. לא תמיד, אבל לרוב. אני מעדיף היעלמויות, כי הן מוסיפות שכבה כפולה של מסתורין ורגש. אם מישהו נרצח - הוא מת, ואתה מנסה לפתור את התעלומה. אולי תזכה לעשות צדק, אולי תזכה בנקמה, אבל האדם מת. זה סופי.
"לעומת זאת, אם האדם נעלם - יש תקווה. ותקווה יכולה להיות הדבר המופלא ביותר בעולם, ויכולה גם לרסק את ליבך כמו קליפת ביצה. אז בהיעלמות יש לך תעלומה, מה קרה לאדם, ויש לך תקווה, שזה יסתיים בטוב. אני אוהב לחקור את עניין התקווה, הן מהצד החיובי שלה והן מהצד השלילי".
זה מה שהביא אותך למכור 60 מיליון ספרים?
"אני בר מזל, מה אני יכול להגיד. אני מספר סיפור שאני מקווה שכולם יוכלו להזדהות איתו. העלילה לא מספיקה, דרושות גם דמויות מעוררות הזדהות, וגם הומור. הספר צריך לתת הרגשה אמיתית.
"אבל האמת היא שאני לא יודע איך הגעתי למספרים האלה. נראה לי שאנשים פשוט אוהבים את מה שאני כותב.
"ועדיין, אני חסר ביטחון באופן משווע בנוגע לעבודה שלי. אני תמיד חושב שמה שכתבתי לא טוב מספיק, ושאפשר לשפר את זה. מן הסתם, כאן בא לידי ביטוי הצד היהודי שלי, המודאג תמיד".
הכתיבה שלך יונקת משורשים יהודיים?
"אנשים הם מה שהם, אז התשובה שלי צריכה להיות כן. במיוחד בסידרת 'מיירון בוליטר' שלי (סוכן שחקני ספורט ובלש לעת מצוא, המככב בחלק מספריו של קובן; א"ל). מיירון בוליטר הוא יהודי. ד"ר דויד בק, הגיבור של 'אל תגלה', הוא יהודי.
"זה לא עניינו של איש אם אני דתי או חילוני, כך שאני לא מדבר על כך לעיתים קרובות. נולדתי להורים יהודים. סבי מצד אבי היגר לאמריקה מירושלים, עם ארבעת אחיו. אחד האחים לא הצליח לקבל אישור כניסה לאמריקה בגלל ליקוי בעין, ונשלח אחר כבוד חזרה לפלשתינה.
"במשך 60-50 שנה לא היה לאף אחד קשר איתו, עד שיום אחד, בן דוד שלי הגיע לישראל כתייר. הוא ואשתו עלו על אוטובוס, והוא אומר לה: 'את יודעת מה - הנהג נראה בדיוק כמו אבא שלי'. וכך נמצא האח האבוד. זה סיפור כל כך מוזר ופנטסטי, שלא הייתי מכניס אותו לעולם לאחד מספריי. הוא נשמע לא אמין.
"היום כל המשפחה מקיימת קשר באמצעות האינטרנט והפייסבוק. מישהו אפילו צייר עץ משפחה. פגשתי אותם כמה פעמים, בניו יורק ובישראל. זה כיף גדול".
'אדם זר' הוא ספרך ה־23 המתורגם לעברית. זה נדיר למצוא סופר שכמעט כל מה שפירסם תורגם לעברית.
"כשאתה מתחיל לכתוב יש לך חלום, או ציפייה, שתפרסם ספר אחד, אולי שניים. ואולי, אם אתה בר מזל, תיכנס פעם לרשימת רבי המכר. אבל שייצאו לאור כל כך הרבה ספרים שלי במדינה שאני מעריץ, ושהם ייקראו על ידי הקוראים האינטליגנטיים ביותר בעיניי - זו מחמאה אדירה וכבוד גדול.
"אני מעריך את זה מאוד ולא לוקח את זה כמובן מאליו. לכן אני עובד על כל ספר הכי קשה שאני יכול.
"אני מקווה ש'אדם זר' הוא הספר הכי טוב שלי עד היום, ושהבא (שייקרא 'Fool Me Once') יהיה טוב יותר. בסופו של דבר, כשאתה נכנס לחנות ספרים, יש בה אלפי ספרים על המדפים. העובדה שאתה בוחר בספר שלי, ושאתה הולך להקדיש לי שעות מזמנך - היא המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לבקש".
אתה מתעניין בנתוני המכירות?
"בוודאי. אני שונא סופרים שמעמידים פנים שלא אכפת להם מזה. אבל אני אף פעם לא משנה משהו בזמן הכתיבה בגלל שאני חושב שהוא ימצא יותר חן בעיני הקוראים. ב־28 הספרים שכתבתי לא שיניתי הרבה בסגנון שלי, למעט מה שבא באופן טבעי מצבירת הניסיון".
מתי מו"לים משקרים לך
אתה גר בניו ג'רזי, שאותה תיארת פעם כ"מדינה של ערים איומות ופרברים נפלאים" וכ"שדה הקרב האחרון של החלום האמריקני". מה יש בה, שהופך אותה לכל כך אוניברסלית?
"אמש הייתי בקונצרט של ברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין הוא ניו ג'רזי. הסופרנוס הם ניו ג'רזי. פרנק סינטרה הוא ניו ג'רזי. אבל ניו ג'רזי היא בעיקר פרבר של פילדלפיה או ניו יורק סיטי. אני גר פחות מ־30 דקות ממנהטן. זה המקום שבו כל אלה שאינם רוצים לחיות בתוך העיר מגשימים את החלום האמריקני הקלאסי: הגדר הלבנה, החצר, הברביקיו, המכונית, הבית, הילדים. הערים שלנו הוזנחו, משום שככל שאנשים מתעשרים, הם פחות גרים בערים.
במפגש עם קוראים. "אני שונא סופרים שמעמידים פנים שלא אכפת להם מנתוני המכירות" // צילום: אי.אף.פי
"אני כותב על המקום הזה, כי זה המקום שאני מכיר: כאן גרתי כל חיי. ואני תמיד כותב על מה שאני מכיר: משפחה, פרברים, החלום האמריקני. מניסיוני כסופר למדתי שככל שאני יותר ספציפי, אני יותר אוניברסלי. חשיבה כמו 'הספר שלי יגיע גם לקוראים בתאילנד, אז אולי כדאי לכתוב באופן יותר כללי' - פשוט לא עובדת".
היית אומר שאתה חי את החלום האמריקני?
"כן, החיים טובים. אבל אני מאמין שהחלום האמריקני הוא החלום האוניברסלי. אין הבדל. כל אחד רוצה פחות או יותר אותם דברים. הרוב רוצים להיות עם המשפחה, ולחיות בשלום ובביטחון, כשברשותם אמצעים מספיקים. החיים הם מסע, והעיקר זה הטיפוס, לא המישור.
"אז הכל טוב. טוב מאוד. אשתי אן היא רופאת ילדים, יש לי ארבעה ילדים בני 15 עד 22, כולם בסדר, כולם בריאים. אבל אתה מכיר את האימרה ביידיש: האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
מיהו הסופר האהוב עליך?
"אם אני צריך לבחור סופר אחד, זה יהיה פיליפ רות. אבל עכשיו הוא יצא לגמלאות, כך שאולי אצטרך לבחור במישהו חדש. ולא, אנחנו לא כותבים דומה בשום אופן. אני אוהב דווקא את אלה שכותבים שונה ממני".
מה העצה שלך לסופרים מתחילים? איך להתחיל לכתוב?
"שמתי לב שהמכנה המשותף לכל הסופרים שכתבו יותר מספר אחד או שניים בחייהם הוא מוסר עבודה. אתה חייב לשבת ולכתוב, ולהתייחס לזה כאל עבודה. אתה לא יכול לכתוב רק כשבא לך.
"יש קטעים בספרים שלי שכתבתי בימים קשים, ויש כאלה שכתבתי בימים מאושרים. אבל לאחר שהספר יוצא לאור אני לא יכול לזהות מה נכתב מתי. הסוד של הכתיבה הוא הכתיבה עצמה. גם אם כתבת משהו מחורבן, אתה תמיד יכול לחזור ולתקן את זה. אבל אתה לא יכול לתקן דפים לא קיימים.
"דבר שני שהייתי מייעץ להם הוא להתעלם לחלוטין ממה שפופולרי. להעניק לשוק אפס תשומת לב. לא חמישה אחוזים - אפס. הדרך היחידה לפרוץ היא באמצעות משהו חדש, רענן, מפתיע. ולא שאם ערפדים הם נושא חם, אז נכתוב גם אנחנו ספר על ערפדים.
"כשמו"ל מבקש מסופר לכתוב ספר בנושא חם, זה אף פעם לא עובד. אף אחד לא ביקש מסטיג לארסון ספר על 'עיתונאי שבדי שיש לו חֲברה מכוסה קעקועים והיא קצת משוגעת' ('נערה עם קעקוע דרקון'). אף אחד לא ביקש מחברי אלכסנדר מק'קול סמית לכתוב ספר על 'אישה בגיל העמידה שמפענחת פשעים בבוצוואנה' ('סוכנות הבלשים מספר 1').
"אבל רק ככה זה עובד. אם תתחיל לכתוב את ספר הערפדים שלך, ייקח לך תשעה חודשים לסיים אותו, ועוד שמונה חודשים, או אפילו שנה, להוציא אותו לאור. ובינתיים - אופס, הלכו הערפדים.
"אל תשאל 'מה הולך היום בשוק'. זה לעולם, לעולם, לעולם לא עובד. ואל תאמין למו"לים שיגידו לך: 'מצטערים, לא נוכל לפרסם את הספר שלך, כי יש עכשיו יותר מדי ספרי ערפדים בשוק'. הם משקרים לך. הם פשוט לא אוהבים את הספר שלך".
AharonL@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו