"דוקטור התחכמות, הוא בהחלט ידע למות". המשפט הזה, של מאיר אריאל ז"ל, נשמע לי מאוד מתאים ליציאה המפתיעה של בואי מהעולם זה. עם כל העצב והכאב הכמעט אישי של פרידה מאמן גדול שאהבתי, אני בכל זאת מנחם את עצמי: הוא פרש בשיא.
שני אלבומיו האחרונים של בואי, "היום הבא" שיצא לפני שלוש שנים ו"כוכב שחור" שיצא בשבוע שעבר ביום הולדתו ה־69, הם יצירות מופת של יוצר חזק, מורכב, עמוק, שאינו מסתיר את גילו ונשאר צעיר ורענן מהבחינה של חיפוש דרך חדשה.
זה אינו דבר מובן מאליו כשמדובר באמן מבוגר שכבר הספיק לעשות כל כך הרבה דברים נפלאים בכמעט 50 שנות יצירה. הוא לא הספיק להיחלש, להזדקן ולהפוך ללא רלוונטי. הוא היה מצוין עד הרגע האחרון. "Blackstar" הוא אלבום קודר ומאתגר של פרידה. של מוות. עכשיו, כשזו המציאות, מתבררת עוד יותר משמעות האווירה באלבום הזה. מובן גם יותר פרץ היצירתיות האדיר שעבר על בואי בשלוש השנים האחרונות, אחרי עשור שלם שלא הקליט חומרים חדשים. הוא יצר שני אלבומים מדהימים ועוד אלבום נוסף של בונוסים שיצא כחלק ב' של "The Next Day". אם כבר למות - אז רק ככה.
ובעצם עבור רובנו, למעט האנשים הקרובים אליו באמת, דיוויד בואי לא מת. היצירה שלו חיה וקיימת. הוא עשה המון. מאז אלבומו הראשון ב־1967 הוא הוציא 40 אלבומים שכוללים עשרות יצירות מופת. בואי תמיד היה איש של שינויים ויצירתיות בלתי נגמרת. מוסיקאי גאון שבאמת המציא את עצמו מחדש עשרות פעמים, כדי להתחמק מהשפעת הגיל והוותק על העשייה. מהפכן שלא הפסיק לחפש צליל חדש ומראה חדש, גם כשהחיפוש הזה הוביל אותו למחוזות פחות פופולריים.
בואי \ צילום: אי.פי
אחרי שנים שהוא היה חייזר, האיש שנפל מכוכב אחר, דמות דו־מינית נוצצת, רובוט הירואיני לבן, זמר נשמה שחור ועוד כל מיני מסכות שעטה על עצמו, הוא הגיע לעשור השביעי בחייו, אחרי שכמעט מת מאירוע לב, כשהוא שונה, רגוע ומתעסק פחות בתדמיות. השיר שהחזיר אותו ב־2013, "Where are we now", הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאוד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו "היכן אנחנו עכשיו". עם קליפ מאוד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע: אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי.
כזה היה בואי של השנים האחרונות. אמן בעל אמירה אמנותית נועזת ומרגשת על "המצב", בלי לעשות הנחות למאזינים. בתקופת הזפזופ חסר הסבלנות שבה אנחנו חיים הוא דרש קצת יותר הקשבה, לא התמסר בקלות, לא התחנף. הביט על עצמו ועל העולם וראה הרבה קושי וכאב ואימה. הוא דיבר על "היום הבא" שכבר נמצא פה. הציג את המציאות שבה אנחנו חיים ולא כמשקיף מהצד - כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר - אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן לוותר. הוא נראה עצוב, עייף, קודר, מפוחד מהאלימות ומהרוע שמסביבו, אך כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך המוסיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. האהבה והאור שבמוסיקה של דיוויד בואי ניצחו את החושך והאימה שמסביב, עד שהבין, כנראה, שהקרב אבוד.