איך אפשר להסביר את ההפתעה העצומה אחרי ההאזנה הראשונה ל"Blackstar", אלבומו החדש של דיוויד בואי? הרי מדובר במוסיקאי בן 69, שכבר שיחרר עשרות אלבומים, היה שותף לחלק מנקודות המפנה החשובות בתולדות הרוק והפופ, ומשיק אלבום שאת רובו כבר שמעתי. אז איך תיתכן הפתעה? ולא מדובר בהפתעה בגלל קרוס אובר קיצוני או בזכות המצאה שהגיעה משום מקום. אני מופתע כי בואי עדיין מצליח להפתיע. ההתנהלות האניגמטית והבלתי צפויה שלו נוסכת קסם על המוסיקה שהוא יוצר. באלבום החדש, שאמור לצאת באופן רשמי ביום שישי, אולם דלף לרשת כבר בסוף השבוע האחרון, בואי מדלג בקלילות מעל לציפיות שהיו מהאלבום ומראה שוב שגם לקראת העשור השמיני בחייו הוא עדיין כמה צעדים לפני המחנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
האלבום נפתח בשיר הנושא, ששוחרר כבר לפני חודש עם קליפ שתואם את האווירה הביזארית שלו. ספק חוצני, ספק אפוקליפטי, "בלאקסטאר" הוא אפוס של עשר דקות שזונח כל תפיסת פופ קיימת ומשייט למחוזות הג'אז האקספרימנטלי. גם טוני ויסקונטי, המפיק הוותיק של בואי שחצה בעצמו את גיל 70, נמצא כאן בשיאו ותופר לגוון הנוכחי של בואי את החליפה המתאימה והמחמיאה ביותר.
אחרי "בלאקסטאר" שוחרר "Lazarus" כסינגל שני וגם הוא לא נכנס לתבנית המוכרת של שיר פופ. הוא ארוך, גיטרות שוצפות דיסטורשן משסעות אותו ברגעים לא צפויים, ורק אחרי ארבע דקות הוא מגיע לשיא המומנטום שלו. למרות כל זה, קשה היה לבחור שני שירים מוצלחים יותר שישמשו סנוניות המבשרות את בוא האלבום. הדנ"א שלהם הוא שבונה את האלבום כולו.
גם את השירים "Sue (Or in a "(Season of Crime ו"Tis a Pity She Was a Whore'" המעריצים של בואי בוודאי כבר מכירים, אחרי שהופיעו כשני צידי הסינגל שליווה את יציאת האוסף הכפול שלו ב־2014. אבל בואי דאג לעדכן גם את השירים האלה כך שיישמעו כבעלי אופי "סינגלי" יותר מהגרסאות שהכרנו.
שלושת השירים הנותרים חדשים: "Girl Loves Me" הוא מעין מחווה של בואי למינימליזם של הניו וייב האייטיזי, אבל עם טייק עדכני; "Dollar Days" מזכיר את יכולות הכתיבה הפנומנליות של בואי, והשיר הסוגר, "I Can't Give Everything Away", הוא החוליה החלשה באלבום, אבל רק ביחס לשאר השירים בו.
אחלה מתנה סידר לעצמו בואי ליום הולדת 69, מקווה בשבילנו שהוא יאריך ימים וירבה ליצור. אי אפשר לשבוע מהיופי הזה.