אין שמחה כהתרת הספקות. אבל במקרה הזה זו שמחת עניים, שיש בה יותר בושה מאשר גאווה. ראש ממשלה לשעבר זוכה מעבירת שוחד אחת, אך הרשעתו על עבירת השוחד השנייה נותרה בעינה. צריך לזכור: לא מדובר בעבירה פעוטה אלא באחת העבירות החמורות ביותר בספר דיני העונשין, כזו ש"חותם של קלון" טבוע על מצחה.
כך ירצה אולמרט את עונשו בכלא מעשיהו
בשונה מעצם ההרשעה, מידת העונש היא מן הדברים ש"אין להם שיעור". למרות הניסיון ל"הבנות" את הענישה ולקבוע לה מעין מדדים אובייקטיביים, הפערים ברמת הענישה מושפעים מהשקפת עולמו של כל שופט, וממכלול של נסיבות.
השמחה המובנת מאליה של הפחתת עונשו של אולמרט משש שנים לשנה וחצי, אינה צריכה להשכיח את הכאב והייסורים שהם מנת חלקו של כל אסיר, קל וחומר של מי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כל יום בין כותלי הכלא עשוי להיראות כנצח עבור מי שחירותו נשללה.
גם הותרת ההרשעה של אורי לופוליאנסקי אינה משהו שיש להתגאות בו. בית המשפט גילה, ובצדק, מידה גדולה, גדולה מאד, של רחמים וענישה, "לפנים משורת הדין", כלפי אדם שהקים אימפריה של חסד ומצבו הבריאותי רע ביותר, והמתיק את עונשו במידה כזו שתאפשר לו לרצות את עונשו מחוץ לכותלי הכלא.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גזרי הדין הסופיים מלמדים פעם נוספת מה רב המרחק בין ההצהרות הרמות על חומרתה של עבירת השוחד לבין הענישה עליה בפועל. יש לקוות שההפחתה המשמעותית בעונשים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון לא יהוו תמריץ לעברייני שוחד עתידיים, לעשות "חשבון רווח והפסד" ולשגשוגה של תופעה בזויה זו.
בהקשר זה ראוי להזכיר את אזהרתו של השופט לנדוי, נשיא בית המשפט העליון, שקבע בעבר כי "השוחד הינו סימן ההיכר המובהק של משטרים לבנטיניים שחלילה לנו להידמות להם... רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות".