1. אלה זמנים טובים עבור טהרני הכדורסל. גולדן סטייט וסן אנטוניו משאירות את גדולי המתלוננים פעורי פה, מראות שאפשר לדחוס כישרון עצום למסגרת קבוצתית יעילה ומשחקות כדורסל מלהיב הגורם לרשתות חברתיות לקרוס מרוב שיתופים ולעכברי סטטיסטיקה לעדכן שיאים הנשברים מדי משחק. ובצל הסטנדרט הזה נשפטת קליבלנד של דיוויד בלאט.
מבחינת כישרון ומבנה הקבוצה, הציפייה לכדורסל שמתכתב עם ריגושים היא ריאלית, אבל על פי מה שהציגו לפנות בוקר בתבוסה בפורטלנד (106:75), ולנוכח תחושת ההחמצה שעימה יצאו מגולדן סטייט, הקאבס יסתפקו בסטנדרט נמוך הרבה יותר; כזה שימנע מהם מבוכה ולא יגרום לבלאט לחפש במסע הנוכחי אולם באולינג על מנת לנסות לשחזר את טריק שבירת השיגרה בתקופה החשוכה אשתקד.
2. אם הטיפול בפיק אנד רול של סטף קרי ודריימונד גרין נראה סביר והביא בחשבון יתרון מספרי שיכריח את גרין לקבל החלטות (לרוב טובות), הטיפול בפיק אנד רול בפורטלנד היה עצל ונטול פואנטה. אי אפשר לתרץ אותו במשחקים בק טו בק. זו האן.בי.אי, יש 82 משחקים בעונה הסדירה, וההתבכיינות הזו מתאימה למאמנים ישראלים שמאמנים בפעם הראשונה ביורוקאפ.
בלאט מתמודד בפעם הראשונה עם סגל מלא ועמוק ומנסה לגרום להתקפה לעבור דרך ידיים נוספות, מלבד הבידודים הצפויים של לברון ג'יימס, וגם לשלב בזהירות את קיירי אירווינג ואימן שאמפרט, ולשמור את השאר שמחים. אנדרסון ורז'או, סמל מקומי, מקבל פירורים, ובלאט יצטרך להקריב עבורו חלק מהדקות של טימופיי מוזגוב.
3. לבלאט יש דוקטורט בהתמודדות עם משברים בדצמבר שהופכים לשדה פרחים באפריל, אבל כל עוד לא יוכח אחרת, העננה התמידית של יחסי אנוש בעייתיים שמרחפת מעל הקבוצה עדיין נושאת את התהייה איך ג'יימס מוביל את החבורה הזו לאווירה חיובית שעליה תצמח קרקע לאליפות. אולי פחות התעסקות שלו בגולדן סטייט היא צעד ראשון. במשחק אצלם הוא היה עסוק כל כך בלהראות שהוא לא עסוק בהם, שזה נראה מלאכותי, ולבסוף הציג אנמיה מתסכלת ברגעי ההכרעה.
בגארבג' טיים בפורטלנד ג'יימס נראה זחוח, שלא לומר מרוצה. האיש מורכב ומייאש, מדהים ומאכזב. הוא כאב הראש והאקמול. ושניהם של דיוויד בלאט.
