שלשום הלך לעולמו בגיל 61 אלי אברמוב, אחד המוסיקאים המעניינים והמקוריים במוסיקה הישראלית. העובדה שרבים מאלה שמכירים את יצירותיו והפקותיו לא מזהים את שמו - מתאימה לו מאוד. הוא באמת היה גיטריסט, קלידן, מלחין ומפיק שנחבא אל הכלים כל חייו. לא הכרתי מוסיקאי שהיה כל כך צנוע.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ההתחלה שלו היתה בלהקת נעורים ירושלמית עם הזמר וכותב המילים דני דותן. בסוף 1979 הגיעו השניים לתל אביב, צירפו אליהם את המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ואת נגן הבס עובד אפרת והפכו להיות "הקליק".
הקליק, עם השירים שכתב דותן והלחין אברמוב, היו פורצי דרך בארץ: ניו ווייב מקורי עם טקסטים בעברית. אף אחד במועדוני דאון טאון תל אביב לא נשמע כמוהם ולא נראה כמוהם, לבושים בחליפות ומאופרים בכבדות.
"אינקו אינקו אינקו אינקו אינקובטור", "כל האמת" ו"אל תדליקו לי נר" השפיעו על הגל החדש הישראלי של שנות ה־80 והלאה.
מאז היה אברמוב שותף להרבה מאוד הפקות כנגן וכמפיק, ובהן עם ערן צור, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואיגי וקסמן. הוא גם הוציא אלבומי סולו אקוסטיים־אלקטרוניים, ומאז 2000 ניגן שוב באיחודים של הקליק.
כששומעים את האלבום האחרון שלהם, "אני לא בפסקול", שיצא השנה, מבינים עד כמה החבר'ה האלה, גם בגיל 60, נשארו צעירים ובועטים במוסיקה שלהם. למרבה הצער, אברמוב לא הספיק ליהנות מביצוע השירים החדשים הללו בהופעות. הוא הצטרף לחברו ז'אן ז'אק גולדברג לג'אם סשן גדול בשמיים.