נפילה לצורך עלייה

אילן עמית יושב מולי בבית קפה תל-אביבי. גבר מרשים ונאה, בתחילת שנות ה-40 לחייו, שיער כסוף המבליט עיניים בהירות וחיוך מלא חיים, מה שנקרא בעגה הרוחנית "מואר".

קשה להאמין שתחת ידיו של עמית נכתב הרומן הקודר "אשה אחת נפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), היצירה הראשונה הרואה אור בסדרה החדשה "הספרנית" בעריכת יהודית קציר. "את לא הראשונה שתוהה על הפער הזה", הוא מחייך בהבנה. "לא אחת חברים שואלים אותי מה לאילן הבדחן והרגוע ולחומרים הכבדים שבספר. אין לי תשובה טובה לזה. אני עובד כרגע על תסריט לסרט קולנוע ראשון, שגם הוא עוסק באובדן. אני נמשך לצד המורבידי של החיים, אבל לא שוכח שיש צד אחר, אופטימי הרבה יותר".

על התפר הזה, בין אובדן לקבלה, בין אכזריות לחסד, בין אשמה לכפרה - ניצבות דמויות ספרו של עמית, בן 43, שמתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשתיים. עמית מעיד על עצמו שתמיד כתב, אך כילד וכנער צעיר מה שעניין אותו היה בעיקר מדע בדיוני וכוכבי לכת. "החלום שלי היה בכלל להיות אסטרונום. בגיל העשרה שלי התעניינתי מאוד במדעי החלל, נשמתי וכתבתי מדע בדיוני. אפילו כתבתי ספר על המפגש בין אינטליגנציה של דולפינים לאינטליגנציה חוץ כוכבית. ככל שהתבגרתי, הבנתי שהפילוסופיות הולכות וקטנות ואנחנו מתחברים בעיקר למה שמציק לנו". דרך ההבנה הזאת, נטש עמית את לימודי הדוקטורט בתחום הגנטיקה והחליט להצטרף לעסק המשפחתי ולעבוד עם אביו בתחום העברת דברי ערך. כיום הוא עוסק בעיקר בכתיבה ובניהול מינורי של העסק, לאחר שלקח צעד אחורה. "העבודה המשותפת עם אבי גרמה סכסוכים פנים משפחתיים. שנינו רצינו להיות בשליטה מוחלטת, מה שגרם להתנגשות. כדי להציל את היחסים שלי איתו, מינינו מנכ"ל משותף שמקבל הנחיות משנינו. יצא שאני הצלחתי להציל את יחסיי עם אבי והוא זכה להמשיך לעשות מה שהוא אוהב".

כל מיני נפילות

את הסוף הטוב של דרמת היחסים בינו לבין אביו מנע עמית מגיבורי ספרו. במרכז העלילה נמצאות שמונה דמויות הקשורות זו לזו בקשרי משפחה קרובים, ובקשרי זרות קרובים הרבה יותר. שלושה דורות של משפחה ישראלית אחת, ואצל כל אחת מהדמויות קיים פצע עמוק של אובדן, חסך או טראומה מן העבר, שממשיכים להדהד. כשמו של הספר, הוא מתחיל בנפילתה הממשית בבית האבות של אסתר, אם השבט המשפחתי, וממשיך בנפילותיהן המטאפוריות של בנה ובתה, בניהם ובנותיהן. הנפילות האלו טומנות בחובן כמעט תמיד הקלה. כשעמית נשאל למה דווקא באסונות שהדמויות חוות (גידול סרטני, תאונת דרכים) קיימת תחושת שחרור, הוא עונה כי "בדמויות שיצרתי קיים רגש אשמה מאוד חזק. בזה הטקסט מטפל, בין השאר. כל מי שחווה טראומה או אובדן חש ברגש הזה, ולרוב אין שום קשר ממשי לשאלה אם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את האסון. הנפילות האלו מאפשרות לדמויות למעשה לנוח מהמירוץ של החיים עם האשמה על דברים שיכלו או לא יכלו לתקן. למשל הדמות של דויד, שלא הצליח להציל את בתו מהתאבדות ומתעל את האנרגיה שלו לעזרה לבחורה זרה שבה הוא פגע. דווקא באסון שקרה לו, יש יכולת לתקן".

מלבד רגש האשמה, הספר עוסק גם בהתאבדות. דמותה של אלה, שהחליטה לשים קץ לחייה, מוזכרת בכל פרקי הספר, הבנוי בצורת פרקי תודעה של שמונה הדמויות ולמעשה מקשרת ביניהן. את הטיפול הספרותי הרגיש בנושא ההתאבדות אפשר אולי לתלות גם בניסיון חייו של עמית, אשר חווה כזאת במשפחתו.

נראה ששתי הדמויות שמחליטות לשים קץ לחייהן זוכות למין הילה של טוהר ומסתורין סביבן. לא מסוכן לתאר התאבדות באופן רומנטי-

"אני לא רואה בזה שום דבר רומנטי", הוא ממהר לענות, "מה שאולי מעניין באקט הזה הוא הגלים שהוא משאיר אחריו, כמו התיאוריה של המפץ הגדול. התאבדות, כמו המפץ הגדול, זה משהו שמאוד קשה להבין אותו. מה גרם לכך שאדם, בניגוד לכל חוקי הטבע, החליט לשים קץ לחייו? זה משהו שקשה לחשוב עליו, הרי אנחנו לא באמת יכולים להבין או להתחבר לדבר הנורא הזה. מהבחינה הזאת, אלה היא מין נוכח-נעדר בחיי כל הדמויות - כל אחת מהדמויות מפרשת אותה קצת אחרת. אני רואה עניין בהשפעה שמסביב - איך המעשה המסתורי הזה משפיע על הדמויות האחרות".

לבד ברכבת התחתית

עמית מודה שקיימות עוד הקבלות בין דברים שהתרחשו בחייו הפרטים למה שמתואר בספר, אך מעדיף להפריד בין המציאות לבין הדמיון הספרותי הפרוע. "במשך השנים הסתובב אצלנו סיפור במשפחה על כך שכשאבי היה בן 6, סבא שלי טייל איתו במטרו בפאריס וכשהרכבת נכנסה לתחנה, הוא שיחרר את ידו ונעלם, כדי לראות אם אבא שלי יסתדר לבד וימצא את הדרך הביתה. אבא שלי הסתדר בסופו של דבר כך שהיה סוף טוב לסיפור. אבי וסבי נהגו להתבדח על זה, אבל לא ממש מסגירים כמה ממנו התרחש במציאות וכמה ממנו בדיה. אותו סיפור בדיוק הכנסתי לספר.

"עוד דבר שבאמת התרחש בחיי ונכנס לספר היה טיול לג'וברני בצרפת שערכתי עם סבי, שם התלבטתי אם לשאול אותו איך לעזאזל הוא עשה דבר כזה לאבא שלי. בספר עצמו מתפתח עימות חריף בין הנכד לסבא, שמעולם לא היה באמת סבא".

ומה סבא שלך ענה במציאות-

"בסוף לא שאלתי אותו, לא רציתי להרוס את היום היפה ולקלקל את הטיול".

משתמע מהספר שאין מקום לבחירה עצמית, לדמויות קשה מאוד לזוז מהתא המשפחתי שהן נולדו לתוכו.

"אני רואה את זה אחרת. היו שטענו שהספר עוסק בגנטיקה של השיגעון ושל האכזריות, של תכונות נפשיות שכביכול מסוגלות לעבור במשפחה, אבל אני לא חושב ככה. הספר עוסק בהדהוד של טראומות, כיצד הטראומה משנה ומעצבת כל אחד ואחת בספר בדרך אחרת".

אי אפשר להימלט מהמקום שבו גדלת, אפשר לתעל את האנרגיה השלילית למשהו חיובי.

"אתה יכול להחליט שאתה עוזר למישהו, מעניק לו את מה שלא יכולת להעניק למישהו אחר. כמו גלגול של אנרגיה - אתה לא יכול להישאר כלוא בתוך עצמך אז אתה מפנה את זה למקומות אחרים - אם זה פעילות פילנתרופית, אהבה למישהו או יצירה של אמנות".

מה התוכניות לעתיד-

"יש כבר טיוטה ראשונה לרומן שני, אבל חשוב לי לציין שבספר הזה אף אחד לא מתאבד, וגם אף אחד לא חולה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו