ספרים

אהרון לפידות על "בוגד"

הפתיחה של "בוגד" מהממת: ברצף לא ארוך אחד, שהקורא שועט בו קצר נשימה, מגולל המחבר את המעבר של "בוגד" ישראלי מיד ליד בין כמה ארגוני ביון אדירים - בלי שיהיה לו מושג בעבור מי הוא עובד באמת. לאיזו כתובת מגיעה האינפורמציה שהוא אוסף? ומי, בסופו של דבר, משלם את משכורתו? אלו שאלות שמותירות את הקורא במתח עצור. 

פרקי הפתיחה הללו, המתרחשים כ־30 שנה לפני התקופה העיקרית שבה מתרחשת עלילת הספר, כה מפליאים משום שהם מאפשרים הצצה נדירה מאחורי הקלעים של עולם הביון הבינלאומי - והישראלי - המסקרן כל כך, בתיווך מחבר שניכר עליו שהוא מתמצא בו היטב. התיאורים מעוגנים יפה במציאות הישראלית. סוכני המוסד הם לא ג'יימס בונדים לוגמי מרטיני, אלא אנשים אפורים (אך מבריקים) ששותים תה. הם לא גרים במייפר שבלונדון, אלא באשקלון היומיומית. 

בכך מזכיר יונתן דה שליט, שמו הבדוי של הסופר שלא ניתן לחשוף את זהותו, את גיבוריו של ג'ון לה קארה (אף הוא שם בדוי), ובמיוחד - ג'ורג' סמיילי, שיכול לשבת לצידך באוטובוס ולעולם לא תזכור שהיה שם, אבל הוא אחד ויחיד במאבק המוחות מול מנגנון הביון הסובייטי. אין לי ספק שהמחבר הושפע מלה קארה, ורמז לכך אפשר למצוא במאמר שבו בחר בחמישה ספרי ריגול "נפלאים" בעיניו. שניים מתוך החמישה הם פרי עטו של לה קארה: "המרגל שחזר מן הכפור" ו"בית רוסיה". 

עלילת "בוגד" נפתחת במותה של קשישה גרמנייה, עובדת לשעבר בשטאזי - המשטרה החשאית מטילת האימה במזרח גרמניה. לפני מותה מתוודה הקשישה באוזני הכומר שלה, ואגב וידוי מגלה לו את דבר קיומו של בוגד, שהתברג בצמרת הממשל בישראל. כינויו של הבוגד - "קוברה". 

הכומר, שגם לו - הפתעה, הפתעה - יש קשרים עם העולם החשאי, לא שומר על נדר השתיקה ומעביר את המידע הלאה, וזה זולג לישראל. כאן מוקם צוות מיוחד, בראשות ראש המוסד לשעבר אהרון, שתפקידו הוא לגלות את זהותו של ה"קוברה" במהירות האפשרית. את הצוות ממנה לא אחר מאשר נשיא המדינה - וזו נקודה מעניינת. דה שליט לא הציב את הנשיא במקרה בעמדה הזאת, אך למרבה הצער את הנקודה הזו המחבר אינו מפרש, ואנחנו רק יכולים לתת דרור לדמיוננו. 

לזכותו של דה שליט ייאמר כי הוא רקח ספר ישראלי מאוד, אך רחוק מפרובינציאליות. עלילת הביון והמתח שלו היתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר על פני הגלובוס. המחבר אינו מייבא את השואה או הסכסוך הישראלי־פלשתיני אל תוך הסיפור, אלא בשולי השוליים - וטוב שכך. 

כך או כך, בהמשך עלילת הספר מתפתח מרדף עיקש, שחרב דמוקלס מרחפת מעליו: האם יצליחו אנשי הצוות המיוחד לזהות את הבוגד לפני שהוא - או מפעיליו האמיתיים, שעל דבר קיומם אין לו מושג - ירגישו שרודפים אחריו, ויעשו הכל כדי להעלים אותו. זהו מרדף מרתק ורב הפתעות, ובאמצעותו אנחנו מתוודעים לדרכי הפעולה של גופי המודיעין שלנו - וזה נשמע אמין ומרתק כפי שרק עדות ממי שמכיר את הארגונים הללו יכולה להיות. 

הסוגיה המרתקת שנמצאת בלב ליבו של הספר, היא השאלה בעבור מי עובד הבוגד. הטיעון של דה שליט הוא שמהרגע שנשאבת לעולם "העשן והמראות" (smoke and mirrors), כפי שמכונה עולם הריגול בספרות, איבדת שליטה על גורלך. אתה כבר לא יכול לערוב לפרטים רבים הנוגעים לך. זהו מדרון חלקלק, שקשה לשלוט במהלכים המתקיימים בו. מאחורי הקלעים, הסוכנים עוברים מיד ליד ללא ידיעתם, והאינפורמציה, שהיו בטוחים שהעבירו לקליינט אחד - מגיעה, לאחר גלגולים, לידיים אחרות לגמרי מאלה שהכוונה הראשונה כוונה אליהן. 

קריאה מעמיקה יותר ב"בוגד" מבהירה כי המצב הקיומי של "הבוגד", מאפיין לא רק סוכנים חשאיים. במציאות טכנולוגית גלובלית, חברות רב־לאומיות ענקיות מעבירות ביניהן את השליטה על חברות גדולות וקטנות - ועל גורל עובדיהן - בלי למצמץ; הבעלים מוסתר מאחורי חומה עבה של טרנסקציות, חברות קש וחשבונות בנק עלומים. איך מתמודד "בוגד" עם מצב מורכב שכזה? אליבא דשליט, בשקר עצמי מובנה ובהתעלמות מנאמנות כלפי כל מפעיל באשר הוא. 

מי שירצה יוכל לדמיין לעצמו שאולי הבוגד הוא לא בוגד אמיתי, ובמין מעגל קסמים שלעולם אינו מגיע לסיומו אולי נשלח על ידי הממסד הישראלי כדי לשתול מידע אצל מפעיליו האמיתיים או המדומים. במהלך הקריאה נדמה שאפשרות שכזו נרמזה ברמז דק, למרות שלא נאמרה במפורש. ובכל מקרה - היא בהחלט אפשרית ומתיישבת יפה עם רוח הספר. אין גבול לאפשרויות, וזה מה שהופך את "בוגד" לטוב כל כך: הקורא יכול להפעיל את דמיונו ולהוסיף נדבכים על נדבכים על הסיפור הכתוב. 

משום שמדובר במותחן, אי אפשר, כמובן, לגלות את סופו כדי לא לקפח את הנאת הקורא. אבל, נאמן לדרכו מותיר דה שליט מקום רב לדמיון. השורה התחתונה והחשובה היא שמדובר ברומן ריגול ישראלי מן הטובים שנכתבו כאן, ואין לנו אלא להמתין בסבלנות לספרו הבא של המחבר עלום השם. 

 

בוגד / יונתן דה שליטכתר, 317 עמ'

אורי כהן על "דגנרטור"

מייד כשסיימתי לקרוא את "דגנרטור" ניגשתי לבצע חיפוש באפליקציית המפות של גוגל. הקשתי את צמד המילים "צדקיהו ילינק", ולרגע הופתעתי לגלות שאין אדם כזה במציאות ואין רחוב שקרוי על שמו. אחרי שנחלצתי בקושי ממלתעותיו המקסימות שכחתי כבר שהוא רק דמות בספר, ולא הבנתי איך עדיין לא קראו על שמו איזו סמטה, משעול דרכים, אולי אפילו ארון חשמל באזור רחוב אלנבי, כור מחצבתו.

אבל יש אדם כזה צדקיהו ילינק, והוא גיבור ספרו הראשון של יובל ליבליך. דמות דוחה ומרתקת, עכברוש עירוני, פסאודו־אינטלקטואל חסר תהילה שמצליח לחבר איכשהו את שני התחביבים שמצא כמפלט מהמציאות - מסחר בפריטי שואה וכתיבה. 

הוא חי בין הרחובות אלנבי, גרוזנברג ואחד העם חיי מעבר בחברתם של סוחרים למחצה כמוהו, צוענים מודרניים, חלפני כספים ואנשים שההזדמנות היא הכוח שמניע  את חייהם. כמוהם, גם הוא שורד בין גחמה לתשוקה ולמקצוע הראשי שלו בתור כותב ביוגרפיות של ניצולי שואה, עד שהוא ניצב בפני דילמה מעניינת - בין נאמנות לסיפור או לעצמו. 

לא קל להתמסר לצדקיהו ילינק, ולא קל להתמסר ל"דגנרטור". העולם שנפרש בו הוא מלוכלך, מעיק ותובעני. הסיפור מפעיל על הקורא בו בזמן כוחות של חשק ודחייה, ומהדהד בעוצמה את האישיות החטטנית של ילינק, שהיא תבנית הנוף העירוני המכוער שהוא מתקיים בו. 

קריאה ב"דגנרטור" משאירה טעם לוואי של זעזוע בריא. לזכותו של הספר ייאמר שליבליך בורא בו עולם אינטנסיבי מרשים על כל פרטיו, עולם שנראה כאילו הוא מתחבא מתחת לאף, והנה מתברר שאנחנו לא מכירים אותו באמת. 

לחובתו של הספר, עם זאת, עומדת הדרמה הלא הכרחית שהעולם המדויק של הגיבור וסביבתו הקרובה עטופים בה. כן, אפילו הלם הגילוי שניצול שואה תמים כמו יהודה רוזנפלד עשוי להתברר כפושע נאצי לשעבר, לא מתקרב למהומה שמתחוללת בתוך נפשו של צדקיהו ילינק, וקורותיהם של יוצאי רחביה המיתולוגית לעייפה מתייתרים לצד בדל דיאלוג בין סוחרי המציאות בקפה הטייסים. 

ועדיין, הישגי הרומן גוברים על חולשותיו. הישג ראשון טמון בדמותו החד־פעמית של ילינק. על מגרעותיו, הוא דמות שספק אם נכתבו מספיק כמוה בספרות העברית - אנטי־גיבור מקומי מרופש מבחירה חופשית. הוא עמוס במודעות עצמית ומרופד בהנאות קטנות שהן הדבר היחיד שנותר לו - והן אלו שהביאו אותו לשם מלכתחילה. אלו אותן הנאות שאנחנו מרשים לפעמים בחטף גם לעצמנו. 

הישג שני של ליבליך נמצא במופע הזיקוקים הלשוני שהוא נוקט. מיומנותו מנערת את האבק מעל מילים וביטויים שכמעט יצאו משימוש בכתיבה ובדיבור של ימינו - מערבולת נדירה של עברית נטושה ותימהונית; עברית של חרדים, של זקנים, של כולירות מאלנבי. שפה גסה, חדשה וייחודית, של "דגנרטור", של אף אחד ושל כולנו, בעצם. 

דגנרטור / יובל ליבליך; כהל, 196 עמ'

יונה אשרוב על הביוגרפיה החדשה של דונלד טראמפ

חייו של דונלד טראמפ מעולם לא היו בגדר סוד. להפך, הוא כבר הספיק להוציא לאור כמה ספרים שעסקו בחייו האישיים, דוגמת "Trump - how to get rich" ו"Trump - think big and kick ass in business", ועוד נוספים בסגנון. 

אלא שהביוגרפיה החדשה של טראמפ - "Never enough: Donald Trump and the pursuit of success", שהיתה עתידה לצאת לאור בינואר 2016, הוקדמה בבהילות ל־6 באוקטובר 2015 ומסתמנת כשונה בנוף הביוגרפיות הרגילות. העובדה שטראמפ מתמודד על תפקיד המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, גרמה למו"ל תומאס דאן להזדרז, והביוגרפיה, שנכתבה על ידי העיתונאי מיכאל דאנטוניו, תראה אור מוקדם מהצפוי. "הספר חושף ראיונות אישיים עם דונלד עצמו", אמר דאן לתקשורת האמריקנית, "ומכתיר אותו כדמות איקונית במדיה. הביוגרפיה עשירה בפרטים, מדויקת ומאזנת בין גישתו של טראמפ לחיים לבין יחסו לפוליטיקה ולעסקים".

דונלד טראמפ // צילום: גטיאימג'ס

הביוגרפיה החדשה מכילה ראיונות עם ילדיו הבוגרים של טראמפ: איוונקה, דונלד ג'וניור ואריק. יש גם מידע שנלקח מראיונות עם גרושותיו, מארלה מייפלס ואיוואנה טראמפ, אך לא ידוע אם הם עדכניים דיים על מנת להתייחס לפרשה האחרונה שנוגעת לאיוואנה טראמפ, שהצהירה במהלך תהליך הגירושים שדונלד הכריח אותה לקיים יחסי מין ללא הסכמתה - טענה שעורך דינו של דונלד טראמפ ניסה להפריך באומרו "אי אפשר לאנוס את בן זוגך" (טענה שעליה התנצל).

כמו שלרוב קורה בעולם הפוליטיקה האמריקנית, נדמה שיותר משהביוגרפיה באה לחדש פרטים מחייו של טראמפ, היא מבקשת לאחדם לכדי משמעות. ואכן, בביוגרפיה יש מן החשיבות, וחשיבות זו, ככל הנראה, היא שהאיצה את לידת הספר. היא מתווספת לאוטוביוגרפיה שפירסמה הילארי קלינטון באפריל האחרון, "Hard Choices", שהכינה את הקרקע להודעתה על התמודדותה לנשיאות בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית. 

במקרה של טראמפ - איש עסקים מוצלח למדי - הצלחה מסחרית של הביוגרפיה לא תהיה לב העניין - אלא דווקא מדד שאמור לספק תחזית להצלחתו בקמפיין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו