דראפט האן.בי.אי ביום חמישי האחרון המחיש למה קבוצות בוחרות שחקן גבוה באופן די קבוע. הן לא לומדות מהקבוצות הטובות, וכך מוצאות את עצמן שוב ושוב עם המאזנים הגרועים.
כאילו לא היה גמר אן.בי.אי רק לפני שבוע וחצי. כאילו לא היה סטפן קרי. כאילו לא ראינו איך בשלושת המשחקים האחרונים של הסידרה שחקנים גבוהים מ־2.03 מ' כמעט לא היו במגרש. בשש הבחירות הראשונות בדראפט האחרון ראינו שלושה סנטרים ופאוור פורוורד של 2.11 מ' ויותר. אלו כללו את קארל אנטוני טאונס מקנטקי, שנבחר ראשון על ידי מינסוטה, ואת ג'ליל אוקאפור מהאלופה דיוק, שנבחר שלישי על ידי פילדלפיה.
טאונס לפחות מביא איתו את המוניטין של קנטקי - שחקניו של המאמן ג'ון קליפרי לפחות מגיעים לליגה עם הגנת אן.בי.אי די מוכנה ומצדיקים את הבחירות הגבוהות שלהם. בהתאם ווילי קאולי־סטיין, שבילה שלוש עונות בקנטקי, נבחר שישי על ידי סקרמנטו. אוקאפור אמנם מביא איתו משחק התקפה משובח ומספר שהושפע מאוד מטים דאנקן ומהאקים אולג'ואן, אבל הוא מתקשה עם הגנה נגד פיק־אנד־רול וקלע עונשין קסטרופלי - מסוג השחקנים שבפלייאוף האחרון פשוט סולקו מהמגרש כדי לא להוות מעמסה.
הציניקנים יאמרו שהסכנה של "פילדלפיה בפלייאוף" לא מוחשית. לקונספציה של "ניקח גבוה לא בשל ונלמד אותו לשחק באן.בי.אי" יש תת־קונספציה דמיונית עוד יותר, והיא: "מצאנו ילד ענק באירופה ונלמד אותו לשחק". שורה ארוכה של כישלונות כאלה - דארקו מיליצ'יץ', אנדרה ברניאני או יאן וסלי - לא יגרמו לסקאוטים להבין שיש סיבה שאנשים כמו ולאדה דיבאץ וארווידאס סאבוניס שיחקו טוב באן.בי.אי: הם הגיעו אחרי ששיחקו טוב באירופה. הפעם היתה זו ניו יורק שבחרה רביעית את קריסטפס פורזינגיס, הלטבי בן ה־19 של סביליה. נשאר לקוות שישאירו אותו לתקופה באירופה.
ג'סטיס ווינסלו. הגניבה של הדראפט? // צילום: אי.פי
כנראה מעניין יותר לראות מה עשו קבוצות עם היסטוריה קרובה של הצלחות עם האפשרות הנדירה יחסית שלהן להשתמש בבחירות גבוהות. הלייקרס ניצלו את הבחירה השנייה לבחור בד'אנג'לו ראסל, רכז מלהיב שעם 1.96 מ' יוכל להשתלב בסיטואציות סמול־בול. הוא מסמל בבירור את העידן שאחרי קובי בראיינט. ג׳סטיס ווינסלו מדיוק, שנבחר עשירי על ידי מיאמי, הוא עוד כשרון התקפי ענק עם סיכוי להיות ההול-אוף-פיימר התורן שנבחר עשירי בזמן שהסקאוטים חיפשו גבוהים אירופאים.
